מאיפה להתחיל את העולם: דרשה על פרשיות הבכורה

מאת שחר פרידמן

היהדות היא אניגמה, חידה שנותרת חידה גם עבור אלו שלומדים אותה ומקיימים אותה כל חייהם. היא מציגה את עצמה באופן מוצהר כתורה של התנגדות, כאלטרנטיבה לא רק למושג פרטי כלשהו, אלא לתרבות האנושית בכללה. אוצר הרעיונות שעליו מוקמת בשורתה הוא לכאורה פשוט, אבל כל אימת שנבוא להגדיר אותו אנחנו מוצאים רב-ממדיות, אי-סגירות ומחלוקות מקצה לקצה, עד שנדמה שהיא כוללת את כל הרעיונות כולם. אמונת הייחוד של היהדות, האמונה שאמיתתה וקדושתה עולה על כל שניתן לתאר, ושהיא עומדת מול או נגד האופנים הרגילים של התפיסה, ובכל זאת היא תורת חיים שנותנת את האושר האפשרי ביותר, מעוררת את המחשבה לחפש אחר החידוש שלה, האמירה והבשורה שלה. אולם חיפוש זה הוא כאמור לעולם בבחינת נגיעה שאינה נוגעת. מעבר לרב-רובדיות, היהדות איננה באמת הכרזה על רעיונות אלא קיום חיים בפועל, מהות המוטבעת בבשר הגוף ומובעת במעשים פרקטיים בפועל, בתוך קהילה. ננסה במאמר הזה לצאת בעקבות עומק הרעיונות וסכי-החיים שמונחים בצורת ההסתכלות הזאת, אולם כפי שאמרנו, זהו רק פתח.

אחת הדרכים להתבונן במהות של התורה הוא דרך חלקים שלה שקיבלו דגש מיוחד: טקסט ארוך במיוחד או עמוס במיוחד בפאתוס, מקור שולי החוזר ונשנה, ציווי עם עונש חמור, וכד'. התפילין הוקשו על פי חז"ל ל"כל התורה כולה", והמהות שלהם היא לקשור ארבע מפרשיות התורה על הראש ועל הידיים, כסמל להפנמה שלהם בלב ולעיטור שלהם בראש סדרי החשיבות שלנו. בקבלה, פרשיות התפילין קשורות למוחין: לשכלים ולתובנות העומק שאנו מקבלים מאלוקים.

ניתן היה להניח שפרשיות אלו יהיו פרשיות עקרוניות של יסודות האמונה, ואכן "שמע" ו"היה אם שמוע" מציינות את אמונת הייחוד ואת השכר והעונש, ואנחנו גם קוראים אותם כל יום. אולם מה בדבר הפרשיות האחרות – "קדש" ו"והיה כי יביאך", שעוסקות שתיהן במצוות הפרשת בכור (אחת כולה, ואחת בראשיתה, כשההמשך הוא זכירת יציאת מצרים)? האם ניתן לראות במצווה הזאת מצווה כללית, המביעה באיזשהו אופן תפיסה יסודית של האמונה?

מצוות בכור היא המצווה להביא את הבן הבכור שנולד לכל בהמה שלנו אל הכהן, קודש לה'. בכך היא מצטרפת למצוות אחרות שמטרתן לתרום ולהביא לה' את ההתחלה של כל דבר – תרומה, עומר, ביכורים ועוד. בכור של חמור אינו מוקדש, שכן הוא חיה טמאה, אך יש לפדות אותו בשה ולתת את השה לכהן. אם לא פודים אותו, יש לערפו.

אין ספק שהציווי על מצוות בכורות דווקא ביציאה ממצרים, ברגעים הלחוצים ורבי המשמעות, נועדה להדהד את מכת בכורות שזה עתה התרחשה, ושהיא העילה ליציאת בני ישראל ממצרים. הדברים מפורשים גם בתורה: "כי הכה ה' כל בכור בארץ מצרים ואת בתינו הציל, על כן אני זובח" וכו'. כלומר המצווה נצטוותה על הבסיס של מכת בכורות, והיא ההצדקה לה. אם כן יש להבין את המשמעות של מכת בכורות.

בעיניי, מצוות פדיון פטר חמור מראה שמכת בכורות איננה רק המתה של בכורי מצרים, אלא המרה של בכור בבכור. "פטר החמור", המסמל את תשתית האומה המצרית, אשר "בשר חמורים בשרם", מומר בשה, המסמל את הקיום היהודי: "שה פזורה ישראל". כך גם מפורש בפסוק שהבאנו: "ואת בתינו הציל". "בהכותי כל בכור בארץ מצרים קניתי אתכם לי". "בני בכורי ישראל… הנה אנכי הורג את בנך בכורך".

ההמרה של בכור בבכור מבטאת מעבר בשליטה על העולם. מאבקי בכורה הם מוטיב חוזר לאורך ספר בראשית, כשהבולט שבהם הוא המאבק של עשיו ויעקב. עשיו ויעקב הם תאומים, ובכל זאת אחד יצא ראשון, אמנם רק בשבריר שניה: "וידו אוחזת בעקב עשיו". חכמים לומדים שהמאבק ביניהם על מי יצא ראשון התחולל עוד ברחם, ומחזירים את הגלגל עוד יותר לאחור: עשיו אמנם יצא ראשון מן הרחם, אך יעקב אכן היה הראשון ליצירה. בהמשך יעקב קונה את הבכורה מעשיו תמורת נזיד עדשים, אבל כל היתרונות שחשב לרוות מכך אינם יוצאים לפועל. וכולי.

המאבק על הבכורה מסמן מאבק על השליטה בעולם, הן השליטה החומרית: "מטל השמיים יהיה מושבך…", אבל בעיקר השליטה התרבותית הרוחנית. בעולם דחוס או אימפריאלי, תמיד יש תרבות אחת ששולטת בדגל, שגם אם שאר התרבויות אינן מוטמעות בה, הרי שהיא מכתיבה את הטון, וממילא רעיונותיה והנחותיה הראשוניות הן ששוררות בעולם, הן מה שנתפס בפשטות כמה שהוא העולם, ושאר הרעיונות וההנחות מוכפפים תחתיה. הן יכולות להיות קיימות, ויכולות להיות שונות ממנה, אך היא השולטת והעולם הוא שלה, והן נמצאות בשוליים לכל היתר, ולעתים נרדפות ומודרות. מהבסיס הרוחני נובעים דפוסי הפוליטיקה, המערכת הכלכלית וכו', שנוצרים מתוך ונצבעים על ידי התפיסה הראשונית, וממילא השאלות הממשיות ביותר של חיים ומוות, הן תוצר של התפיסות הראשיות. וכך גם העולם, ה"ארץ" כביכול, כלומר התודעה האנושית הכללית, שייכת לבכורה. במקרא ובמדרשים המאבקים הם תמיד בין עמים, הם לא קורים בחלל ריק אלא בשדה ההיסטורי הממשי שמאכלסים אותו בני אנוש בשר ודם, אבל המאבקים האלו בעצמם הם מאבקים בין תפיסות, בין עולמות ובין שורשים רוחניים.

המאבק על הבכורה הולך עוד אחורה, עד קין והבל, שם המילה "בכורות" מופיעה לראשונה: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן". ה' שועה למנחת הבל, ואל קין ואל מנחתו איננו שועה, למרות שקין הוא הראשון שחשב להגיש מנחה  – הוא הבכור האמתי, ראשית פרי הבטן והראשון המקריבים. מעניין גם שקורבן הבל היה מן הבהמה, כמו הבכורות של תורת משה. חכמים אומרים שקין הביא את קורבנו מן הזיבורית, מהפירות הגרועים, ולכן לא התקבל. ואילו הבל השקיע והביא את הטוב ביותר.

אנחנו רואים באופן עקבי שה' מעדיף את הצעיר על הרב, את החלש על החזק, את האפיל על הממהר לצמוח. הוא מעדיף את השה, את אומת העבדים חסרי החשיבות והשקופים, על פני החמור והמעצמה היציבה והמבוססת בעולם; את יעקב, ה"חנון" יושב האהלים, שאינו יודע אלא לעקוב אחרי אחיו, על פני עשיו, שנולד במלוא כוחו ושיש בו בכדי לתת ציד בפיו של אביו; ואת הבל, רועה הצאן שאינו מפתח בעמלו דבר-מה חדש, שרק מחקה את אחיו, על פניו קין, שנולד ראשון.

השמות של כל הדמויות האלה מעיד עליהם: קין מיוסד על הקניין, על הרכוש והבעלות, ואילו הבל הוא כמו אוויר-פה פורח, לא ממש קיים. בלידת קין כתוב "ותהר חווה ותלד בן".  בלידת הבל כתוב "ותוסף ללדת אחיו את הבל". מלכתחילה הוא רק תוספת ("ותוסף"), ומוגדר על ידי קין – "את אחיו". יעקב נקרא כך על שם ההסתפחות שלו לעשיו, ועשיו נקרא כך על שם ש"נולד עשוי", שהגיע לעולם הזה בגמר בישולו. יעקב היה "איש תם", תמים, נאיבי, ועשיו היה "איש יודע" – אמנם "איש יודע ציד". ישראל, השה, הם חיה שאינה יודעת להגן על עצמה, שאין לה יותר מדי בקודקודה, ובעיקר – זאת שההיסמכות שלה על הרועה היא מוחלטת. הקול של השה, "מה", הוא כמו שאלת הבן התם בהגדה: "מה זאת?". חמור לעומת זאת נקרא ככה בגלל האחיזה החזקה שלו בחומר, הוא משהו מוגמר וברור.

הקב"ה מעביר באופן עקבי את הנוכח, את זה שיושב טוב על מושבו, את הברור והחזק מכס הבכורה, ומעדיף במקומו את החלש, התוהה, הנצרך, הממוקד בזולת והתמים, זה שאחיזתו במציאות רפויה ושהוא תמיד פתוח אל אנשים ואל כוחות שהם מעבר לו.

העולם שמלכויות האליל העמידו הוא עולם יציב. העולם של פרעה הוא עולם גמור; לכן אינו יכול לעולם לתהות על מה שקדם לו ועל מה שיבוא אחריו, על הקץ שלו ועל מה שמעבר לו עצמו, ושמעבר לעולם הידוע לו; הוא לכוד בסופיותו. אם יכיר אלים, הם יהיו אלים סופיים כמותו, מוקדים של כוח שמופעל כלפי מטה או של שפע שמופעל כלפי מטה. אם יכיר אדם אחר, הוא יכיר אותו כמותו: גוש של עוצמה או של חולשה שיש למקם אותו כראוי במערכת, בהתאם לצרכיו. אם יהיו לו מדע, ואפילו מדע רוחני, הם ישאו את אותו האופי: מערכת חוקים גדולה ומשורטטת עד כלות, שבה הכול ידוע ושאין בה מקום לא להשראה ולא לחסד וגם לא לצדק אמיתיים.

יעקב, שאיננו גמור, שהוא תמיד נספח אל מישהו אחר, שמכיר את החסר, את הפצע בקרסול, את האיחור של הטובה לבוא, רק הוא יכול להיפתח לעולם כפי שהוא בשם ה', והוא גם זה שיכול להכיר באמת את הברכה שבעולם הזה: בילדים, בבית, ברעיה, בדברים פגיעים כל כך.

כל עוד פרעה יושב על כס הבכורה, זהו עולם שבו החזק שורד, והחלש מטאטא את הפרמידות. כל עוד סמל החמור מושל בעולם, לעולם ייעשו עוולות, מכיוון שהחזקים תמיד יכולים לנצל את החוזק שלהם גם מעבר למה שניתן להם, ואין מה שיעצור בעדם. זהו המשפט של הטבע, שמכתיב את התרבות האנושית מלאת העוול.

הדרך היחידה לשנות את המצב הזה, "להפך את הפירמידה", היא לשנות את הכלל השולט במערכת. אם דווקא החולשה תעלה לדגל, דווקא האלטרוצנטריות, דווקא הפתיחה אל אפשרויות אחרות, דווקא הפגימה של השלמות של העצמי, דווקא האמונה והתמימות, או אז יווצר עולם אחר. החלש לא ירדה בחזק, מכיוון שהוא מכיר את הקושי על עצמו, ולא תיווצר היררכיה אחרת; יווצר סדר חדש, שאנו עוד לא יודעים לקרוא לו בשם, אולם מוטות החיבורים שלו יהיה הזדהות ואמון, ובמרכז שלו יעמוד שם ה'.

אך כדי להבין באמת את המשמעות של החלפת הבכורה, עלינו להעמיק יותר. השורש הרוחני של ההבדל בגישה הרוחנית נעוץ בבסיס האמוני. ולכן עלינו לחזור אחורה גם מסיפור קין והבל, אל ראשית הבריאה.

על הפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" אומר הרמח"ל: "בראשית – ב' ראשית". יש שתי התחלות לעולם.

ראשית אחת היא החכמה, שבצורתה הפגומה מסומלת ב"קרבן הראשית" של קין. הראשית השנייה היא הכתר. היא שבאה לידי ביטוי בבכורות הצאן של הבל.

כלומר, אני יכול להתחיל לבסס את תמונת העולם שלי על אחת משתי התחלות. כל אחת מהן בונה את כל העולם כולו, ולכן לא ניתן להפריך את האחת מהן; אך אחת מובילה לסמל החמור ולעולם תקוע, והאחרת מובילה לעולם פתוח ומלא חמלה, שמסוגל לדעת את ה'.

ההתחלה הראשונה של העולם היא ה"יש": יש את מה שיש. דבר זה רמוז במילה "ראשית" שבבראשית, שמציינת את ספירת החכמה, הקרויה "יש". מרבית השיטות הפילוסופיות המרשימות מבחינה תיאורטית מחפשות איזשהו בסיס להתחיל ממנו את המחשבה, ומשם בונות עולם של תיאורים והסברים על כל מה שקיים בעולם. אפשר להיות מינימליסטיים יותר, ולהגיד גם שהבסיס הקדמון הוא מין חומר היולי, "קיום", שכל מה שקיים מושתת עליו. בדרך כלל החומר הקדמון הזה כולל גם החוקים שמכתיבים את העולם, ומשם כל מה שקורה בעולם הוא רק התפתחות ומקרה של היש הראשוני.

למעשה, הגישה הזאת נמצאת בראש של מרביתנו, גם אם איננו פילוסופים. נולדתי, אני חי, אני קיים, ואינני זקוק לפירוש על כך. המוות נמצא מחוץ לגבולותיי ואינו מכתיב את אופי חיי. אני רוצה, חושק ועושה דברים, ואינני צריך לתת הצדקה למעשיי. אם משהו קורה, נפלתי ברחוב וכד', הרי זה בגלל מערכת חוקים שפעלה עליי: או שזו אשמתי, או שזה במקרה. בכל מקרה אין טעם לחפש לזה הצדקה כלשהי, וגם אין לי איך להיחלץ מזה.

אפשר לאחוז בגישת היש ועדיין להאמין באלוהים. למשל, מאמינים שאלוהים ברא את הבריאה הראשונית, ושהוא מתערב לעיתים באמצעות ניסים. אולם כפי שיוסבר, אין זו האמונה האמתית.

ההתחלה השנייה של העולם היא ההתחלה מהכתר – ההתחלה מהחופש, ההתחלה מהאפשרות. אני יודע שהעולם הזה לא חייב היה להיות. אני יודע שבכל זאת הוא ישנו. אלוהים מביא אותו לקיום כל רגע, כשם שהביא אותו ברגע הראשון.

ההבנה שמשהו הוא מעשה אלוהים – למשל, נאמר שזכיתי במתנה לא צפויה גדולה במיוחד, או שניצלתי ממוות בטוח – מעלה מיד את הדבר החשוב ביותר, שהוא תחושת הלא מובן מאליו. כשאני מרגיש כלפי משהו שהוא לא מובן מאליו, אני מתיק אותו מהבנאליות של ההוויה, מה שנקרא הרגל או טבע, ויכול להעריך באמת את חסדו וגדולתו, לראות אותו כעומס של ברכה המופיע מתוך לא-כלום. אז אני יכול לזכות גם להמשך הדרך: להבין שמישהו עשה לי את זה, שמישהו עומד מאחורי מה שקיבלתי, ולהתחיל דיאלוג של יחסים ורגשות; ויותר מזה, שהמישהו הזה עשה את זה בחופש גמור, בבחירה שלו.

ההבדל היחיד בין נס לטבע הוא שטבע הוא נס שכבר ראינו אלף פעם. כל מה שקורה בעולם, לרבות זה שאני יושב ומקליד על המחשב עכשיו, הוא מעשה ישיר של אלוהים, שכן אין לשום דבר מקור אחר להווייתו מלבד המהווה היחיד. ההבדל הוא שאת המעשה הספציפי הזה, שאני יושב ומקליד על המחשב, אני יכול לקשר לרגעים קודמים ולפעמים קודמות שעשית זאת, ולכן אינני רואה בו את מעשה האלוהים. אולם באמת גם כל אותם פעמים היו מעשה אלוהים ישיר. אלוהים יכול לעשות את אותו המעשה מליון אלף פעם ועדיין זאת תהיה הוויה מוחלטת ובלתי מושגת שלו ית'. מסתבר שכל העולם המוחזק יחד הוא מעשה אלוהים העושה את אותם חוקים באותם דרכים לאורך זמן מתמשך, על מנת שיהיה להוויה קיום אמתי.

אלוהים נותן לנו מתנה: המתנה היא העולם. אך מכיוון שהעולם שב ומופיע שוב ושוב, אנחנו שוכחים את נותן המתנה, שוכחים שהיא בעצם מתנה, ורואים רק את הפרי עצמו. אחר כך אנחנו שוקעים בתוך הפרי הזה ושוכחים בכלל לשאול עליו, למרות שגם באותו הרגע עצמו הוא מתנה מאת ה'. זו המשמעות של מחשבת הטבע, שהיא הצלילה אל ה"מובן מאליו" ואל היחס הנפשי של מצרים ועשיו, לרבות האפליקציות המוסריות שלו.

האמונה מתחילה מהלא מובן מאליו, מההבנה שגם מה שקורה, גם מה שקיים הוא תוצר של רצון אלוקי חופשי. ההבנה הזאת מתחילה מתוך זעזוע: מתוך זיכרון המוות, מתוך החולשה של האון האישי, מתוך טרגדיה שקורעת את מרקם המובן-מאליו, וכדומה. אולם ההמשך שלה הוא בביטחון עצום: אם כל שקיים קיים רק בחסד, והחסד הזה אכן ניתן, על ידי בורא כל יכול ואינסופי, על ידי כוח לא נגמר ואור אין סופי ואפשרות שהיא תמיד מעבר, הרי שיש על מה להישען, במובן הכי עצום.

כשם שהפתיחה אל צרכיו של אדם אחר היא פגימה של השלמות האישית שלי אשר פותחת את עולמי אל ה"מעבר" במובן האנושי, כך הפתיחה אל האמונה היא הפגימה של הטבע, שפותחת את עולמי אל ה"מעבר" ההווייתי. בשני המקרים, אני לא מתעלה ו"הופך" לדרגה החדשה שמצאתי, אלא לומד לחיות בענווה אל מולה.

רצון האלוהים בבריאת העולם היה שתהיה לו דירה בתחתונים. גילויו של הכוח האלוקי הפועל בנפעל, הוא סיפור הרקע של הכול. במובן התרבותי, משמעות הדבר שהאנושות תעבור מתרבות שמבוססת על יש לתרבות שפתוחה אל האמונה. כל מוסדות החברה, האומנות, המדע וכו' יושתתו על בסיס חדש. ואז לא יהיה האדם לאדם זאב, כי אם כבשה אחת.