יציאת מצרים בארכיאולוגיה

במאמר זה ננסה לבסס את הגישה שיציאת מצרים והכניסה לארץ התרחשה במאה ה15 לפנה"ס. ראשית, כרקע, נבאר כיצד ואיך עובדות שיטות התיארוך בארכיאולוגיה העתיקה, אחר כך נציג סקירה כללית של הארכיאולוגיה המקראית מתקופת הברונזה ועד סוף תקופת הברזל בהידבקות לתיארוך המקראי, נסקור מקורות מצריים שייתכן שקשורים ליציאת מצרים ונבחן ממצאים חשובים מכנען שאפשר לייחס לעם ישראל. אחר כך נברר את המאורעות ההסטוריים שהתרחשו במצרים בסביבות המאה ה15 לפנה"ס. כל זאת נשווה לנאמר במקרא מבחינת התרחשות האירועים וציר הזמן. המאמר עבר סינון של אנשי שטח ואקדמיה ומטרתו היא לעורר כיווני מחשבה חדשים לאנשי המקצוע והציבור הרחב.

הקדמה – על שיטות התיארוך בעת העתיקה

לפני תחילת עיסוק בכל מאמר הקשור לעת העתיקה, חשוב מאד לדעת שכל התיארוכים ההיסטוריים בארכאולוגיה אינם מדע מדויק. בעת העתיקה (עד התקופה הקלאסית ביוון) כל מלך תיעד רק את התקופה שלו, והסטורייה מדוייקת לא הייתה קיימת. מסיבה זו ישנם מלכים רבים במצרים העתיקה שאיננו יודעים בוודאות אפילו מי מלך אחרי מי. (במיוחד כאשר שמות מלכים חזרו שוב ושוב במהלך השושלת.)

אחת הדרכים שמשתמשים בהם לתארוך תקופה היא בדיקת הפחמן 14 הנמצא בחומרים אורגניים. הבריחה של מולקולות מסויימות מהאורגניזם היא בריחה עקבית יחסית במהלך השניים (תלוי בשינויי ריכוזי החומר באטמוספרה), ועל כן לפי מידת הריכוז של החומר בחפץ עתיק ניתן לדעת את גילו. התוצאה שתינתן תהייה ברמת דיוק של עד 10%. כלומר- בתקופות מוקדמות כשלנו הפער יכול להגיע לעשרות ואף למאות שנים. בשכלול טווח הטעויות צריך להוסיף את האפשרות שאולי החפץ הנבדק היה ישן ביחס לשכבת הבדיקה (לדוגמא -קורת בית בן 1000 שנה יכולה להיות בת 1500 שנה בעצמה כיוון שהעץ היה זקן כשנכרת).

עוד שיטה לתיארוך תקופות מתבססת על שכבות חפירה – כאשר ערים נחרבו בעולם העתיק היו בונים את העיר שוב פעם על חורבות העיר הקודמת, כך שממצאים משכבות תחתונות יותר אמורות להיות עתיקים יותר. שיטה זו טובה רק אם הערים אכן נחרבו בתכיפות עד היסוד, ושחפצים לא התגלגלו לשכבות נמוכות יותר בנפילה לתוך בורות או חורי עכברים וכו'. (לא אחת מוצאים ממצאים מתקופות חדשות בשכבות עתיקות.)

עוד שיטת בדיקה היא השוואה בין ממצאים שונים המתבססת על הערכה והסתברות של שינויי סגנון מתקופה לתקופה (בעיצוב שולי הכדים למשל), כמובן שגם כאן יתכנו קשיים ביכולת הדיוק כיוון ששינויי סגנון ואופנה הם דבר שקורה לאט ואף פעם אינו מוחלט.

סקירת ממצאים כללית מתקופת המקרא

אחד הדמויות המקראיות החשובות והקדומות ביותר שזוהו באופן ודאי בארכיאולוגיה היא אחאב מלך ישראל. דמותו מופיעה בתיעודים האשוריים, וספירת השנים אחורה ממנה מצביעה שיציאת מצרים אמורה הייתה להתרחש בסביבות המאה ה15 לפנה"ס, ותקופת האבות החלה בסביבות 1900 לפנה"ס.

מבדיקת הממצאים מתחילת תקופת הברונזה התיכונה (סביבות 1900-) נראה שהארץ אוכלסה בעיקר ע"י נוודים, בהתאם למתואר בספר בראשית. הערים המוזכרות בסיפורי האבות ,אורח החיים, ופסיפס העמים הנמצאים בארץ מתאימים במידה רבה למוכר לנו מהארכיאולוגיה של אותה תקופה. בתקופה שלאחר מכן החלו תושבי הארץ לבנות ערים מבוצרות היטב, שרבות מהן חרבו בסביבות המאה ה15, ובהן יריחו חצור ולכיש, בהתאם למסופר במקרא בתיאור כיבוש הארץ (החוקר ע' מזר). מעניינת במיוחד החפירה ביריחו. החפירה התבצעה ע"י קתלין קניון, והיא מתארכת את הממצאים למחצית הראשונה של המאה ה16. הממצאים מראים על רעידת אדמה ושרפה גדולה שבאה לאחר מכן, בהתאם לכתוב במקרא. מהתקופה שלאחר חורבן העיר ישנם ממצאים של ישוב רועים עראי, כפי שאכן מתואר שבני הקיני התיישבו שם. קיומן של ערים נוספות המוזכרות בתקופת השופטים מאושש גם הוא ע"י המחקר אם הכניסה לארץ התרחשה בתקופה זו. רוב הקשיים שקיימים במחקר ביחס לתקופת ההנחלות נובעת מתוך ההנחה שההתנחלות התבצעה במהלך המאה ה13 לפנה"ס, שלא בהתאם לנאמר במקרא (התיחסות רחבה לשיטה זו ולסיבות קיומה תגיע בהמשך), אם כי גם לפי שיטה זו עדיין ישנם בעיות. למשל, בתל שמקובל במחקר לזהותו כעיר העי אין שרידים רציניים מהתקופה המדוברת וחורבן העיר מיוחס לתקופה מעט מוקדמת יותר, אך מדובר בבעיות זניחות הרבה יותר. (עיון רציני בנושא זה מצוי בספר "לחפור את התנ"ך" מאת יצחק מיטליס).

ההופעה הראשונה של האל"ף בי"ת הייתה בסיני, בתקופה שבה בני ישראל שהו בו בהתאם לנאמר במקרא. חוקרים שונים בארכיאולוגיה תולים את תחילת האל"ף בי"ת ברצונם של כורי נחושת מחצי האי סיני להידמות למצרים (שלהם היה את כתב החרטומים) כדי ליצור תקשורת נוחה.

במהלך המאה ה14 לפנה"ס ניתן לראות שינוי תרבותי באזורים נרחבים בשטחים החקלאיים של כנען (לא בערים). מופיעה צורת בנייה חדשה, כלי חרס בסגנון חדש (פשוט יותר), בפעם הראשונה ישנה הופעה רצינית של הכתב העברי הקדום, ומתחיל השימוש הראשון בכנען בכתיבה לצרכים ביתיים (קודם לתקופה זו היה נפוץ השימוש בכתב יתדות, שלקח זמן עד שנעלם מהאזור). באתרים אלו נמצאו מעט מאד שרידים של עצמות חזיר (ביחס לאתרים אחרים בכנען מהתקופה). לאוכלוסייה זו אין כמעט מערכות קברים חפורות.

בפשטות נראה שמדובר בשבטי ישראל שפלשו לארץ (כך אכן טוען יצחק מייטליס). אך עם כל זאת יש חוקרים הטוענים שמדובר באוכלוסייה כנענית שמאסה בחיי העיר והחלה לצאת החוצה, או שנפלטה החוצה (פינקלשטיין).

פרופסור אדם זרטל מצא מזבח בהר עיבל אשר מתאים לתיאור המזבח שהוזכר בספר יהושוע. תיארוך כלי חרס ושני חרפושיות שנמצאו באתר הוא למאה ה13 לפנה"ס, אם כי על אחת מהחרפושיות מופיע שמו של תחותמס השלישי בן המאה ה15 לפנה"ס, דבר שמקשה על תיארוך זה.

אמנחותפ (בנו של תחותמס השלישי דלעיל) מזכיר במסעות המלחמה לארץ ישראל את ה"חבירו" או "ע'פירו" כאחד העמים העיקריים שם, ויש שהציעו שמדובר בעברים. הדבר מעניין במיוחד לאור העובדה שבמכתבי אל עמרנא (מתקופה מעט מאוחרת יותר) נמצאו כתובות כנעניות ותעודות המבקשות סיוע מצרי מפני החבירו שפלשו לארץ.

ישנו קושי מסויים בהתאמה בין החבירו לבין העברים מאחר ותיעודים על החבירו נמצאו גם מקומות מרחוקים מכנען (כבאזור אשור) ובזמנים עתיקים יותר. יש מציעים שמדובר בסוג של כינוי לשכבת מעמד מסויימת. הסבר פשוט לתופעה הוא שה"עברים" הינו כינוי רחב יותר מאשר לעם היהודי והוא מתייחס לקבוצה אתנית מסוימת שמוצאה מעבר הנהר או מבני עבר (בנו של שם בן נח). ביסוס לרעיון זה נמצא בפסוק "ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי והוא יושב באלוני ממרא האמורי", ברור ש"אברם העברי" נאמר בניגוד ל"ממרא האמורי" אך אין סיבה לייחס לאברהם הקשר של עם באותו פרק זמן, וההסבר לעיל ישפוך אור על כך.

קושי אפשרי בתיארוך הכניסה לארץ במאה ה15 לפנה"ס הוא בכך שבספר שופטים לא תוארו פלישות מצריות גדולות לכנען או שליטה מצרית, כפי שידוע לנו מתיעודים מצריים מאותה תקופה.

ייתכן בהחלט שמאחר ובאותה תקופה האוכלוסייה הישראלית חייתה בפיזור וללא גוף שלטוני מאחד לא היה דרך לארץ מצרים המרוחקת לגבות מהם מס (שליטה של עם מרוחק במשנהו בטכנולוגיה של אותם ימים הייתה קשה מאד, בערים הכנעניות הדבר התאפשר כיוון שלכל אחת מהן היה מלך שריכז את השלטון המקומי). מסיבה זו לא הייתה משמעות אמיתית לשליטה מצרית שפועלת מרחוק (בניגוד לשליטה של עם פולש, ששולט ורודה מקרבת מקום). אכן מופיע בתיעוד המצרי שהערים בהם היו פקידים מצריים היו בעיקר באזור החוף, ואילו בהר היו הפקידים ממוקמים בעיקר בערים גדולות שהיו בזמן השופטים תחת שלטון כנעני (ירושלים מגידו ועוד (א' זינגר)). כמו"כ מופיע בתעודות אל עמארנה תלונות של מלכים כנעניים על הע'פירו הפולשים (שהזכרנו לעיל) שמסתבר שתפקדו כגוף עצמאי. יתרה מזו- רואים שהמצרים נמנעת מסכסוך עם מושלה של שכם (הנקרא לבאיה) שהואשם ביחסים טובים עם העפ'ירו. אם העפ'ירו הם אכן העברים, זוהי ראייה לכך שהמצרים לא היו מסוגלים לשלוט בהם ואף חששו להתעמת עמם.

ישנה עדות של הפרעון מרנפתח (המאה ה13 לפהנ"ס) המתאר כיצד ניצח ישות לאומית בשם ישראל "ישראל חרב, אין לו זרע". יש מסבירים שהכוונה ל"יזרעאל" ולכן לתושבי עמק יזרעאל.

ישנה כתובת מאוחרת יותר מתל דן המזכירה את בית דוד. טביעת החותם של המלך חזקיהו נמצאה בעיר דוד. מלכים נוספים כאחאב חיזקהו ועוד מוכרים לנו גם ממקורות ארכיאולוגיים זרים.

מעניין במיוחד לציין כתובות שנמצאו בלכיש המתארות את תלונת נציב העיר על הנביא שמרפה את ידי העם. הדבר נותן הצצה חיצונית חד פעמית על המתחים ששררו בין הנביאים לבין העם, מתחים שמוכרים לנו היטב מהתנ"ך.

לפני המעבר לעיסוק הספציפי בסוגית יציאת מצרים ראוי לציין שאין תיעוד מצרי רשמי (מצד המלכות) על המאורע של יציאת מצרים. כדי להבין את המשקל של נתון זה חשוב לדעת במזרח הקדום מלכים מעולם לא תיעדו הפסדים, אדרבא- הם העצימו בצורה מוגזמת את ניצחונותיהם. ההסטוריה המדוייקת החלה רק בתקופה הקלאסית של יוון העתיקה, כפי שצויין לעיל.

ההצעה שבני ישראל הם החיקסוס

כמות ההצעות שהועלו באשר להתקופה בה יצאו בני ישראל ממצרים היא רבה מאד, נציג כאן תפיסה שההיקסוס הם בני ישראל, או לכל הפחות שעם ישראל הינו חלק מהם:

המקורות ההיסטוריים החיצוניים הראשונים הקשורים לנושא הם יוסף בן מתתיהו וההיסטוריון המצרי מנתו (300 לפנה"ס). לפי טענותיהם נראה כי בני ישראל אשר יצאו ממצרים הם בעצם חלק מאוכלוסיה ממוצא שמי ששלטה בחלקים ממצרים במאות ה18-16 לפנה"ס. מקובל לכנות קבוצה זו בשם "היקסוס" אם כי בפועל אין להם כל שם אמיתי, "היקסוס" היא צורת ההגיה המצרית של המילים "שליטי ארץ זרה" ("חא קסות").

יש שהציעו שבני ישראל אמנם לא היו ההיקסוס אך הם הגיעו לשם בזמן שלטונם, וזה הקל על קליטתם. רמז לכך אולי יש בדבריה של המלכה חתשפסות המזכירה את ההיקסוס ואת ה"ברברים בתוכם", וייתכן שכוונה לעם ישראל. אפשר גם להבין אולי שה"ערב רב" שעלה עם בני ישראל הם חלק מאנשי ההיקסוס המקוריים, שמוצאם גם הוא מאסיה והם בחלו בחיים במצרים.

תיאור תקופת ההיקסוס וזו שבאה לאחריה

על פי התיעודים המצריים ההיקסוס פלשו לצפון מצרים, חוללו הרס רב ונהגו באכזריות רבה בתושבים, ואחר כך שלטו זמן רב עד אשר עלה בידי המצרים לגרשם. המחקר שנעשה בשטח שלל עובדות אלו מסיבת העדר שכבת חורבן כלשהי. הועלתה ההשערה שכנראה אלו בניהם של מהגרים ממוצא אסיאתי שעלו במעמדות במצרים עד אשר הגיעו למצב של שליטה באזור הדלתא. עיר בירתם הייתה עוורת (אוואריס). נראה שהתיאורים המצריים על הכיבוש הם פרי של שנאה שרכשו להיקסוס עם הזמן.

כנראה תחילת ההגירה הייתה עוד במאה ה19 לפנה"ס, אך הידוע על תקופה זו הוא מועט יחסית. יש לציין שגם בזמן ההיקסוס פרעונים מצריים המשיכו לשלוט באזור דרומי יותר (אשר עיר בירתם הייתה נוא אמון). על תקופת השלטון של ההיקסוס באזור הדלתא ידוע מעט מאד מאחר והמצרים ניסו למחוק כל זכר להימצאותם. ישנו סיפור עממי מצרי אשר מתאר כיצד כל הארץ הייתה מעלה מס למלכות ההיקסוס:

"מצרים נפלה לידי הטמאים.. המלך סקננע שמשל בעיר הדרום (נוא אמון, מדובר במלך המצרי.) … והמלך אפפי (מלכם של ההיקסוס) ישב בעורת, וכל הארץ נשאה לו מס"

(pap. Sallier I,11.1-3)

יש לציין ששכבת ההנהגה של ההיקסוס אימצה ככלל את כתב החרטומים (אם כי נמצאו גם כתובות בכתב דעץ) ואת צורת הלבוש המצרית (פשוטי העם לא אימצו צורת לבוש זו), אם כי הם לא עבדו את האליל המצרי הראשי (רע) אלא אחד בשם סותח, שהפך ברבות הימים לאליל סת.

ההיקסוס קידמו עד מאד את הטכנולוגיה המצרית והביאו אליה את השימוש בסוס ובמרכבות המלחמה, בקשתות משופרות ועוד.

בעבור הזמן החלו המנהיגים המצריים להילחם בשליטי ההיקסוס, לא הברור מה היית העילה לפרוץ המלחמה. מהתיאור היחיד המוכר לנו (המשך הסיפור העממי דלעיל) נראה שהעילה הייתה מטופשת לחלוטין -מלך ההיקסוס התלונן על הקולות המגיעות מבריכת סוסי היאור שבנוא אמון. ייתכן שמדובר בשפת קוד או שיש כאן רמז לכך שלא הייתה באמת סיבה מלבד השנאה לעם הזר והשולט (מצרים תיעבו בהרבה תחומים את הנהגות העמים השונים מהם). המלחמה נמשכה קרוב לעשור, ונהרגו בה כנראה שני פרעונים. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה16 לפנה"ס עלה השליט המצרי יעחמס והביס את ההיקסוס. הוא רדף אחרי מנהיגיהם עד העיר שרוחן שבדרום ארץ ישראל ושם הרג אותם.

יעחמס הפקיע את כל קרקעות המדינה והעבירם אל תחת שלטונו. בימיו מצרים חולקה לשלושה מעמדות- כהנים, חיילים, ואריסים (המעמד הנמוך מבניהם). כמו"כ נוצר צבא עצום של פקידים גבוהים ונמוכים שנועדו לפקח על עבודת האריסים. לא הייתה תקופה במצרים העתיקה בה היו יותר פקידים מאשר בזמן יעחמס. כמות הכהנים גדלה באופן משמעותי וכל גופי הכהונה הפכו כעת לארגון דתי גדול, וכן גדל הצבא. בתקופתו ובזו שבאה לאחריו מצרים הפכה לאימפריה חזקה ועשירה עד מאד.

בתקופה זו גם החלה העצמה גדולה של הממד המאגי במצרים. בנוסף יותר אנשים החלו לקבור את עצמם בקברים מפוארים. בתקופה זו כבר לא בנו בפירמידות אלא קברו במערות קבורה נסתרות אך מרשימות. מתקופה זו נמצאו השבעות וחפצי כישוף רבים שמי שהיה עשיר דיו היה לוקח אתו לקבר. רבות מההשבעות בתקופה זו נועדו כדי לחפות על מעשיו הרעים של הנפטר, כלומר- כאשר הוא יישפט ע"י האלילים הכישוף ימנע מהם לראות את העוול שעשה בחייו.

השוואה בין הארכיאולוגיה של תקופת ההיקסוס למקרא

אנו רגילים לחשוב על בני ישראל במצרים כעם שתמיד היה בעמדת נחיתות, אך לפי הכתוב בתנ"ך נראה שבהתחלה לא כך היו פני הדברים. נבאר: נאמר שיוסף היה האחראי על המס ופרעה ביקש מאחיו להפוך לשרי מקנה (כלומר, השליטה בכספי המדינה הייתה בידי העברים). עוד כתוב שהעברים היו פטורים ממס וזכו בקרקע משלהם בעוד המצרים העלו כמס חמישית מהיבול שלהם. כמו"כ רואים בתחילת ספר שמות שפרעה חושש מהעברים שעוצמתם גדולה משל המצרים "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן תקרנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנוו ועלה מן הארץ". יתכן שברבות הזמן האחריות על המס הפכה לשליטה ולמיסוי בכפייה. אך אפשר להציע דבר-מה אפילו יותר מהפכני: מאחר ונראה שהתיאורים המצריים על ההיקסוס מוטבלים בשנאה, ואין שום תיעוד מקורי שמתאר שליטה של ההיקסוס, ייתכן שההיקסוס כלל לא שלטו על מצרים אלא רק על האוכלוסיה שלהם עצמם. לפי זה שליטי ההיקסוס היו פשוט שרים חשובים שתפקידם היה המיסוי. למרות הנאמר כאן ברור שבסופו של דבר הם היו עצמאיים, זאת כיוון שהם נלחמו במשך פרק זמן ארוך מול המצרים.

את המצב התרבותי של ההיקסוס אפשר להשוות לנאמר בספר יהושוע בפרק כד: "ועתה יראו את ה' ועבדו אתו בתמים ובאמת והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים." ניתן לראות בציור קיר מימיו של יעחמס המתאר את מלחמתו בהיקסוס שהם לבושים ככנענים לכל דבר. ציינו גם ששמותיהם היו שמיים. (למרות, כפי שהערנו לעיל, שמלכיהם כנראה התלבשו ונהגו בצורה מצרית).

בפסוקי התורה פרעה מעלה חשש מכך שבני ישראל יצאו ממצרים ("ועלה מן הארץ"), אולי אפשר לקשור זאת בברכה שהם הביאו לתרבות המצרית.

מעניין להשוות את העילה המטופשת למלחמה שהוזכרה לעיל לטענה התמוהה של פרעה המופיעה ביחס להצדקת השעבוד (חשש שכשתהיה מלחמה העברים ילחמו במצרים ויברחו).

אם השעבוד החל כאשר ההיקסוס הובסו הציווי על הריגת הזכרים הרבה יותר מובן, הוא נועד למנוע יכולת התקוממות מקרב הצד המובס.

מעמדם החדש של הכוהנים בימי יעחמס מואר ע"פ הכתוב בספר בראשית שם מתואר שלא נלקחו הקרקעות מהכוהנים בימי יוסף, ואפשר להציע שליעחמס, שהיה שליט חזק שאיחד תחתיו את מצרים כולה, היה את הכוח ליישם ולהרחיב עקרונות שנתבעו בתקופה מוקדמת יותר. אפשרי שמעמד האריסים שהזכרנו בתקופתו היה מאוכלס בחלקו הגדול על ידי העברים.

תקופה זו אכן מאופיינת במעשי בניין גדולים, אך לא מהמרשימים ביותר המוכרים לנו ממצרים. על פי הכתוב בתורה נראה שעיקר עבודתם של בני ישראל היה בבניית ערי המסכנות, בשדה ובהכנת לבנים, אשר שמשו בדר"כ לבניין בנינים פשוטים במצרים העתיקה.

לאחר חורבן עוורת (עיר הבירה של ההיקסוס) נבנו על גבה מחסני תבואה גדולים המזכירים לנו את "ערי המסכנות" המוזכרים בתנ"ך, אשר לפי המפרשים הכוונה לבתי אוצרות תבואה. יש לציין שברבות הימים תיבנה עיר על חורבות עוורת והיא תיקרא "רעמסס", אם כי זה יהיה כבר לאחר שבנ"י יצאו ממצרים ע"פ הסבר זה. זו לא הפעם הראשונה בתורה בה מקום נקרא על פי שמו העתידי, תופעה זו קיימת בערים דן, באר שבע, ובמרה אשר מכונים בתורה בשמותיהם עוד לפני שאלו ניתנו. אפשר גם להציע שרעמסס השני, שקרא לעוורת בשם רעמסס, חידש את שם העיר הישן. לפי זה ייתכן ש'עוורת' ='עיר העברים'. לעיר "פיתום" לא נמצא זיהוי מספק, אך ידוע שרעמסס השני , שבנה גם את העיר רעמסס, בנה עיר בשם "פר אתום". זהו, אגב, אחד השיקולים המרכזיים לשיטות המעדיפים לאחר את תיארוך יציאת מצרים למאה ה12 לפנה"ס, בנוסף לעובדה שרעמסס בנה בניינים רבים ומפוארים, מה שמצית את דמיון העבדים הרבים שהשתתפו בעבודות.

נבחן את הזמן בו יציאת מצרים היתה אמורה להתרחש לפי התיאוריה שהצענו, לאור הידוע לנו מן ההיסטוריה המצרית:

כמה דורות לאחר תחילת המלחמה בהיקסוס וכינון האימפרייה החדשה, הגיעה תקופה שהממצאים ממנה מעורפלים ומלאי סתירות.

אנו עוסקים בשלושה דורות של מלכים ומלכה:

תחותמס הראשון (שכבר היה ישיש) ,תחותמס השני (בנו מנסיכה בשם מות'נפרת), תחותמס השלישי (היה אמור להיות אז כבן עשר. הוא הוזכר לעיל בהקשר ששמו הופיע על אחת החרפושיות שנמצאו במזבח בהר עיבל.) ואישה בשם חתשפסות (ביתו של תחותמס הראשון).

באותו פרק זמן בערך יש תיעודים של:

הראשון מולך עם השני (שאולי נעזר בו בגלל זקנתו), השני מולך עם השלישי, השלישי מולך עם חתשפסות.

אחד התיעודים המעניינים מראה את המלכת תחותמס השלישי בטקס דתי רב רושם מול פני השני, שהיה המלך הנוכחי לפי תיעוד זה (התיאור משונה ומעלה תהייה, מה גרם לכך? האם הייתה התקוממות כלשהי מצד מעמד הכהונה? אם כן, למה תחותמס השני נותר בחיים? הרי הוא מתואר מולך יחד עם תחותמס השלישי?) יש לציין שמעמד ההמלכה הזה היה קיצוני בהבלטה הדתית שבו (מתואר כיצד תחותמס השלישי עלה לשמיים וקיבל הסכמה מהאליל אמון (אליל השמש באותה תקופה). ההמלכה של הילד בן העשר בפני המלך הנוכחי, מראה כנראה שבעיני המצרים מצב המלוכה בימי תחותמס השני היה שנוא על האלילים.

בסופו של דבר נעלמים הראשון והשני מן המפה ומוצאים את חתשפסות מולכת ביד רמה לבדה, כאשר תחותמס השלישי משמש כמעין משנה למלך.

נראה שגם חתשפסות הייתה צריכה להצדיק את המלכתה מבחינה דתית כיוון ישנם תיאורים כיצד אימה של המלכה עוברה ע"י אליל השמש ומשם היא נולדה, כאשר אביה (תחותמס ה1) מכריז שהיא תהיה המלכה הבאה (התיאור הועתק ממקור יותר עתיק ונועד בפשטות לביסוס שלטוני).

המצב המסובך גורם לוויכוחים רבים במחקר כיצד לסדר כרונולוגית את כל הנתונים דלעיל.

נתגלה לאחרונה שהמומיה שהייתה בארון הקבורה של תחותמס הראשון הייתה מזויפת והייתה של אדם צעיר בהרבה, ועל המומיה של תחותמס השני נתגלו סימני מחלת עור. כדאי לציין שלתחותמס הראשון היו עוד שלושה צאצאים שמתו (קשה לדעת מתי בדיוק).

כפי שהזכרנו, בסופו של דבר עלתה למלוכה אישה. דבר זה משונה מאד בתולדות מצרים (זו המלכה החזקה הראשונה שידוע לנו עליה בהסטוריה בכלל). תקופתה מאופיינת בחוסר מלחמות ובהשקעה בבנייה. ישנו תיאור מעניין שהיא כותבת על עצמה:

"שבתי ובנתי את אשר היה חרב.. מאז ישבו בני אסיה בתוך עורת.. כי שלטו ולא ידעו את רע"

(pap. Sallier I)

כמו"כ היא מעידה באופן משונה על עצמה שהיא זו שגירשה את ההיקסוס (בכינוי "עאמו"), למרות שכבר עברו דורות רבים מאז הובסו. היא גם מתפארת שהיא שיקמה מקדשים רבים שחורבנם קושר ע"י המצרים למעשי ההיקסוס.

לאחר שחתשפסות הלכה לעולמה עלה לשלטון תחותמס השלישי, (ששלט גם בזמנה כסוג של משנה למלך). לאחר שעברו כעשרים שנה מאז מותה הוא החל במאמץ גדול למחוק כל זכר להימצאותה ולתקופת שלטונה. הוא אף מחק שמות של פקידים ויועצים מתקופתה, כך שנראה שהוא ניסה לשכתב את ההיסטוריה בצורה שתיצור אשליה כאילו הוא מלך ברציפות מאז המלכים הקודמים לחתשפסות. יש מציעים שנטר לה טינה על כך שהיה צריך לשמש בתקופתה כמשנה, אך זה לא מסביר מדוע חיכה זמן רב כל כך לאחר מותה.

הצעה להסבר השאלות ההיסטוריות דלעיל ע"י סיפור יציאת מצרים:

האם אפשר להסביר את החידות הנ"ל בכך שבאותו זמן התרחשה יציאת מצרים? לא ניתן להגיד דברים מוכחים, אך אפשר להציע רעיונות: ייתכן שהחוסר במומיה המקורית של תחותמס הראשון קשורה בכך שתבע בים (אם כי בפרשיית חציית הים לא מוזכר בשום מקום שפרעה עצמו טבע, למרות שמתואר בפירוט איך חיל פרעה טבע). האם מותם של בניו קשור למכת בכורות? אולי באופן חלקי, מאחר ומסתבר שחלקם לא היו בכורות מצד אמם. אולי מחלת העור על תחותמס השני קשורה במכת השחין.

תיעודי ההמלכה המשונים והסותרים הם אולי ניסיונות מאוחרים ומבולבלים לטשטש את האירועים שקרו באותו זמן, כל מלך בצורה המתאימה לו על פי הפוליטיקה העדכנית. ייתכן שהציורים שכנראה מצביעים על שנאת האלילים אל תחותמס השני קשורים גם הם בניסיון פרשנות מצרית לאירועים.

המלכתה של חשפסות אולי קשורה בכך שלא היה יורש זכר בגיל מתאים בגלל מכת בכורות (בהנחה שתחותמס השני גם מת באותה המכה ולא המשיך למלוך לאחר מכן). התפארותה של חתשפסות בגירוש ההיקסוס הוא יותר מובן, מאחר והם באמת יצאו בתקופתה.

התקופה של הבנייה והשקט ממלחמות מובן לאור החורבן שבא בעקבות יציאת מצרים. את שיקום המקדשים אפשר להבין לאור הפסוק בו ה' אומר: "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים".

מחיקת זכר שלטונה של חתשפסות יוצא לפי זה בערך 40 שנה אחרי יציאת מצרים. ייתכן שכל עוד התרחשו נסים גלויים במדבר לא היה טעם בכחשה של מה שקרה וברגע שבני ישראל החלו להיכנס לארץ ישראל תחותמס ה3 החליט למחוק כל זכר לתקופה השפלה שבאה בעקבות היציאה. אגב, רמז מעניין לכך שמצרים אולי התעניינו במה שקורה לישראל במדבר ניתן למצוא בכך שמשה מציל את עם ישראל בתפילתו בטענה של "מה יאמרו מצרים".

חשוב לציין שלפי הסבר זה היציאה התרחשה כ75 שנה אחר תחילת המאבק בהיקסוס ע"פ התיארוך המקובל. יש קושי בכך מאחר ועל פי המבואר בתנ"ך השיעבוד היה חייב להתחיל זמן מה לפני לידת משה, ומשה עצמו היה בן 80 בזמן יציאת מצרים. הקושיה הזו אינה מוחלטת שהרי התיעודים המצריים עצמם מלאי סתירות בנוגע לארועי התקופה.

 

 

הרחבות:

בלוח העברי המוכר לנו, המבוסס על ספר "סדר עולם", יש פער של 166 שנה בזמן השלטון הפרסי ביחס לתיעודים של ההיסטוריונים היווניים. יש לציין שסדר עולם בוסס אחרי חתימת התלמוד ושהוא לא התקבל באופן מוחלט בכל מקום וכל זמן. בכל אופן ישנן התאמות היסטוריות בתקופה הקודמת לפער הנ"ל בין עם ישראל לעמים הסובבים אותו (למשל התקפת מלך אשור על חזקיהו, המתוארת לפרוטרוט גם בתנ"ך וגם בכתבים ובציורים אשוריים.) כך שזה לא משנה לענייננו. אך ישנן בעיות נוספות- קיימות סתירות פנימיות וחוסר התאמות קטנות בתוך הכרונולוגיות של מלכי ישראל ויהודה כפי שהן מופיעות בתנ"ך עצמו, כמו כן ישנו פער בחישוב תקופת השופטים ע"י חיבור רצף הזמנים כפי שהוא מופיע בגוף הטקסט לבין הסיכום בימי שלמה, שמתואר כי הוא בית המקדש 480 שנה אחר יציאת מצרים. אם כי את זה ניתן להסביר בכך שחלק מזמני השופטים היו חופפים.

לפי הכרונולוגיה של "סדר עולם" (בהתאם למה שכתבנו) יציאת מצרים אמורה הייתה להתרחש ב: 1479-. ע"פ אחת הכרונולוגיות המוצעות במחקר (בתיארוך ההסטוריה המצרית ישנן מחלוקות בין החוקרים, במקרה שלנו מדובר בפער של עשרות שנים בין הכרונולוגיות השונות), מותו של תחותמס השני התרחש גם כן בתאריך זה, והדברים מסתדרים היטב.

המחקר היום נמנע ברובו מהתייחסות להיקסוס בתור בני ישראל. הסיבות לכך הן שההיקסוס היו עובדי אלילים, והם גם היו עם שולט. אך אלו אינן דחיות מוחלטות, כפי שראינו לעיל (תיאורם כעובדי אלילים מסתדר עם הנאמר בספר יהושוע. ושלטונם במצרים היה חלקי מאד ,אם בכלל היה, וייתכן שלאחר שנוצחו הם הפכו לעבדים).

המחקר מעדיף את המאה ה13לפנה"ס כמועד הכניסה לארץ (כאשר הפרעון הוא רעמסס השני ששיפץ את העיר רעמסס ואת פר-אתום [פיתום?] או יורשו מרנפתח). אך הדבר לא מסתדר עם הכרונולוגיה התנכי"ת והמסורתית, ומתעלם מקיומו של רוב ספר שופטים. הצעה זו בעייתית מאד גם מבחינה ארכיאולוגית (רוב הקושיות בהקבלה בין התנ"ך לארכיאולוגיה נובעות מתפיסה זו). אך מתאים לשמות ערים ותיעודים הסטוריים המופיעים במקרא ושייכים לתקופות עתידיות יותר (שם העיר דן, תיאור יציאת הפלשתים מכפתור, השם 'פרעה' שמתחיל להפויע ככינוי רק בזמן תחותמס השלישי.)

נפרט: בתנ"ך הפלשתים מוזכרים עוד בימי אברהם, והדבר מתמיה מכיוון שבאותה תקופה קדומה הם עדיין לא היו אמורים להיות נוכחים לפי הידוע לנו במחקר. ייתכן שמדובר על קבוצת אליטה של פלישה או הגירה מוקדמת מאד (יש בארץ ממצאים של קברים בסגנון מיקני וכלים שהגיעו מאזור יוון מתקופות קודמות בהרבה לפלישת גויי הים). תשובה זו עדיין מותירה בקושי בפסוק מספר דברים: "והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היצאים מכפתר השמידום וישבו תחתם". אמנם הפלשתים לא מוזכרים במפורש, אך נראה שהפסוק מתייחס אליהם, ואירוע רציני כזה יכול להיות מוכר לנו רק מהמאה ה13 לפנה"ס.

עוד פסוק קשה מתייחס לקיומם של "סרני פלשתים" בספר יהושוע: "מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים." אך הפסוק קשה בפני עצמו- בתחילת הפסוק מדובר על שטח השייך לכנענים, וסופו מייחס את השטח לפלשתים ולעוים (גם בהופעתם של ה"עוים" ישנו קושי, מאחר והפלשתים הם אלו שהיו אמורים להשמיד אותם).

מנגד, התקופה בה הפלשתים מופיעים לראשונה בתור גוף דומיננטי ורב עוצמה היא בימי שמשון, אחרון השופטים (לא כולל שמואל). נתון זה מסתדר היטב עם הידוע לנו על התקופה של פלישות של גויי הים.

אפשר לנסות להקהות מעט את הקשיים בעזרת התופעה שהזכרנו לעיל, שבתורה דברים עלולים להיקרא על פי שמם העתידי לשם דרשה, אך פה התופעה קשה יותר כי הדברים מפורטים יותר. יש גם מקרים אחרים בהם התורה מתארת דברים שעתידם רחוק מאד- כגון כיצד עם ישראל יחטא בעתיד, יגלה וגם יחזור, אך שם זה בלשון עתיד ופה בלשון הווה. ראוי לציין שמבחינת הופעה רצינית של שלטון פלשתי האריכאולוגיה מסתדרת היטב עם הנאמר בתנ"ך ועם תיארוך יציאת מצרים למאה ה15 לפנה”ס, זאת כיוון שהפלשתים החלו לתפקד כגוף מאיים רק בסוף תקופת השופטים. האם ייתכן שהפלישות המוקדמות החלו לפני כן, או שפלשת הינה שם של חבל ארץ ולא של עם? לחקר זאת לא ירדנו.

תיעודים מתקופות שונות שיתכן, או שלא יתכן, שיש להם קשר ליציאת מצרים

נמצאו פפירוסים שכתבו אנשים פרטיים, שיש הטוענים שמדברים על יציאת מצרים. הפפירוס העיקרי הוא פפירוס שכתב אדם בשם איפוור, המתאר מאורעות זוועה במצרים שיכולים להתפרש כסיפור היציאה. יש שהסבירו שמדובר בטקסט דתי או נבואי אך לא תיעודי. אחד התיאורים הבולטים בהקשר שלנו הוא שהיאור נעשה דם, וכך כתב: "אכן, הנהר הוא דם, אך עדיין אנשים שותים ממנו. אנשים נרתעים מבני אדם וגוועים למים."

פפירוס אייפור מתועד ע"י בדיקות הפחמן למאה ה-13 לפנה"ס, אך חוקרים רבים סוברים שהועתק מתקופה מוקדמת יותר בגלל מוטיבים לשוניים. אין הסכמה לגבי התקופה אליה הטקסט המקורי כן משויך, אם כי יש משייכים אותו לסביבות 1700-.

יש בפפירוס עוד תיאורים מעניינים ובהם תיאור עמום שאולי מספר על קריעת הים:

"מה שבין השמים והארץ מפחיד את כולם… מצרים באה אל המקום שבו נשפכו מים… כל העולם זועזע ממאורעות אלה… הם הגיעו לסוף עם עצמם. לא נשאר אף אחד עליהם…"

יש שם גם תיאורים על היפוך מעמדות של עבדים\ אדונים, מוות של הבהמות וצעקה גדולה בארץ מצרים.

באבן הראשה של הפירמידה של הפרעון המצרי אאנס השלישי (פרעון עתיק מאד, מ: 2300- לערך, אשר לא ידוע הרבה עליו ועל תקופתו.) ישנו משפט סתום ומעניין: "הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום זה של מות הבכורות." משפטים דומים מאד נמצאים גם על ארונות קבורה מתקופות שונות. ייתכן שמדובר בתיעוד או זיכרון למכת בכורות, אך התקופה העתיקה של הטקסט הנ"ל וההעתקים מהתקופות השונות מקשים על כך מאד. לכן נראה שמדובר בטקסט דתי או מיתולוגי כלשהו ותיאור מותם של הבכורות מהווה חלק מהתרבות המצרית בצורה כלשהי.

מקור מרכזי להיסטוריה של מצרים- דברי ימי מצרים מאת ג'מס הנרי ברסטד.

מקור מרכזי לאריכולוגיה המקראית – לחפור את התנ"ך מאת יצחק מייטליס.


כתיבת תגובה