פרק א' – אמת ואמונה

במאמר זה אנסה לתקן עוול שמלווה רבים מאתנו ביומיום, והוא: שהעולם נראה לנו ברור מאליו.

ובעצם שום דבר, כלום, לא ברור מאליו.

אנחנו רגילים לכך שלא צריך לדבר על זה ש: 'יש עולם', 'יש אני' ו: 'יש אתה', או אפילו: 'יש היגיון'. החיים מתנהלים מתוך עצמם, מתוך האנשים שחיים אותם ומתוך ההיגיון שמניע אותם.

אכן, מדי פעם יהיה אדם שיעצור ויגיד: 'ואולי כל זה בעצם רק חלום?' אך כמעט תמיד זו תהיה מחשבה פורחת ותו לא. עם מחשבות כאלה אי אפשר לעשות הרבה דברים.

אנשים רוצים יסוד יציב ומוצק כדי לבסס את חייהם. רוב האנשים לא יסכימו לקנות בית אם המוכר יגיד שלא בטוח שהבית קיים.

במאמר זה ברצוני לדון בדברים שאפשר ושאי אפשר להוכיח. בחלק הראשון אסקור מספר הנחות בסיס שאנחנו מבססים את תפיסת עולמנו עליהם ואבחן אותן, ובחלק השני אציע דרך חדשה לבחון את המציאות, שדרכה אפשר להתבונן באמונה בריבון העולמים באופן חדש ומאיר.

חשוב לי לציין שכמה מההבנות על מבנה ה'אני' ועל הגישור בין התודעות השונות קיבלתי מהרב פדיה נגר, שזכיתי ללמוד אצלו.

חלק ראשון:

תודעה:

התודעה היא הבסיס עליו כל השאר בנוי. לכל אדם ולכל חיה תודעה משלה. המציאות המוכרת לעין מתפרקת בין התודעות השונות שתופסות אותה, בעצם, ובאופן בלתי ניתן לגישור.

על גבי תודעת האדם נבנים שאר הדברים, כיוון שהאדם מודע למציאות, והוא גם זוכר אותה, הוא מסוגל ליצור לעצמו מבנה אישיות של 'אני', הכולל את רצף החוויות שהוא זוכר שהתודעה הספציפית שלו חוותה.

ה'אני':

ה'אני' העצמי זה הגבול שמנתק את מה שתופס בתחומו מהסביבה כדי ליצור ישות עצמית, זאת בעזרת זיכרון של חוויות סובייקטיביות.

הזכרונות המשויכים לתודעת האדם הם אלו שמרכיבים את דמותו ותפיסתו את עצמו כאישיות. אילולא היה זיכרון בעולם, לא היה 'אני'. אדם משייך דברים רבים ל'אני' שלו, למשל: באדם מסויים מופיעה לעיתים אהבה לגלידה, הוא לא חש את האהבה הזו כל הזמן, אך כשהוא נזכר בגלידה הוא גם נזכר שהיא מביאה לו טעם טוב בדרך כלל, יותר ממה שהוא רואה שהיא משפיעה על אחרים, ולכן הזיכרון הזה הופך להיות מוגדר כחלק מחבילת האישיות שלו. נוצרת השליה שה'אני' שלו אוהב גלידה. אין שום קשר אובייקטיבי בין תודעת האדם לבין האהבה לגלידה, מלבד רצף של ייחודים כביכול אקראיים ביניהם. ובמשפט מסכם: התודעה אינה אוהבת גלידה, לפעמים האהבה לגלידה מחליטה לקפוץ לביקור בתודעה מסויימת. לכאורה, ה'אני' שאוגד את רצף הזכרונות יוצר השליה שהאהבה לגלידה היא חלק בלתי נפרד מתודעתו, כיוון שהוא חווה מספר אירועים של מפגש בין האהבה לגלידה לבין תודעתו, וכך בונה רובד מסויים בהגדרת ההשליה שנקראת 'אני'.

האהבה לגלידה היא רק דוגמא כמובן, כל רגש, כל זיכרון וכל ידיעה כלולים גם כן בהשלייה זו. אם כן, לכאורה, מבחינה אובייקיטיבית ה'אני' אינו דבר אמיתי, הוא אינו קיים, הוא בסך הכל רצף של דברים שנשזרו יחד.

המקום המובהק להוכיח אמת זו היא בגוף האדם עצמו: האדם רואה את גופו כחלק ממנו, כחלק מה'אני' שלו, אך אין כל הבדל אובייקיטיבי בין ציפורני האדם לבין האבנים שבסביבתו, מלבד העובדה שהציפורניים מחוברות במשך זמן מה עם פרקי גוף שהוא מסוגל להזיז. אין כל הבדל בין ירך האדם לירך עוף, מלבד העובדה שירך האדם כרגע מחוברת אליו ואם היא תיפגע הוא עלול לחוש בה כאב [במקרה שגופו תקין], בצורה מדוייקת יותר: תודעה מסויימת תחוש כאב ובעזרת הזיכרון היא תייחס את הכאב לרגל שהתודעה זוכרת ששייכת 'לה'. האדם אינו אלא רצף של חוויות שהזיכרון מאגד. אין אני.

אובייקטים:

מבחינה אובייקיטיבית נראה שכשם שאין 'אני', כך אין אובייקטים בעולם. למשל: אין דבר כזה 'שולחן.' האדם זוכר שלמבנה שטוח של חומר שמוגבה מהקרקע אנשים רגילים לקרוא שולחן, אך במציאות עצמה אין כזה דבר. ישנם אכן הרבה אובייקטים שטוחים המורמים מהקרקע, אך הם בסך הכל מבנה מסויים של מולקולות, לכאורה אקראיות. האדם החליט ליצור כלל, שכל מבנה כזה של חומר ייחשב לבעל עיקרון משותף, ובעזרת הזיכרון האדם 'מאגד' את החפצים האלה, ויוצר מהם עיקרון עצמי. כעת, בתודעת האדם, יש הגדרה לשולחן, גם במקרה שלא יהיו שום שולחנות בעולם כולו. הקשר בין ההגדרה לבין החפץ נמצאת אך ורק בתודעת האדם, ולא במציאות עצמה. אין דבר כזה הרים, רק ערמות גדולות של חומר.

עקרונות:

זו השליה שבנויה על גבי ההשליות הקודמות. לאחר שהאדם יצר הגדרות שונות בתודעתו, של 'אני' ושל אובייקטים, הוא יוצר הגדרות חדשות מתוך ההגדרות הקודמות. כך נוצרים מושגים כגון 'טוב' 'רע' 'אידאולוגיה' 'ערכים' וכדומה. מבחינה אובייקיטיבית נראה שאין בעולם דבר שכזה 'טוב', ויתרה מזו -גם לתודעת האדם עצמה יהיה קשה להגדיר מהו 'טוב', כיוון שהגדרה זו היא איגוד של הגדרות אחרות, שעל פניו אין להן קיום במציאות האובייקטיבית עצמה. ישנם סוגים שונים של חוויות, חלקן נעימות וחלקן לא, זיכרון האדם כולל את כל החוויות הנעימות יחד ואוגד אותן לכדי אשליה כללית חדש ה:'טוב'.

מפאת חביבות המושג 'טוב' ארחיב עליו מעט: ה'טוב' הוא מושג חמקמק כיוון שהוא נוטה להתערבב עם הרע. לדוגמא: אדם מעשן סיגריה, כשהוא עישן הוא הרגיש שהדבר 'טוב', אך כשהוא חושב על כך שזה מזיק הוא חושב שזה 'רע'. דוגמא אחרת: אדם רוצה לנקום באדם אחר, הוא יגרום להרבה דברים שהגדרתם הרגילה היא 'רע', כדי שיחוש חוויה נעימה של רוגע וסיפוק שהגדרתה הרגילה היא 'טוב'. אז האם המעשים האלה טובים או רעים? נראה שהתשובה תלויה במבנה ההשליתי של ה'טוב' שתודעת ה'אני' החליטה לאגד מתוך אשליות אחרות באופן ספסציפי באדם מסויים. כך, מבחינה אובייקיטיבית נראה לכאורה שאין טוב ורע, מוסר או שחיתות, אלא רק מערכות מסובכות של השליות הכלולות מחוויות נעימות ולא נעימות שמסתבכות זו בזו לכדי אשליות חדשות.

הסביבה:

היא ההשליה שקיימות תודעות נוספות מלבד התודעה שזיכרון ספציפי מאגד. אדם לא יכול לדעת שגם לאנשים אחרים או לחיות אחרות יש תודעות. הוא מסיק זאת מתוך התבוננות בהתנהגותן ומשווה אותן להתנהגות שלו, שנוצרת מתוך החוויות שהתודעה שלו חווה. הוא יודע שלו יש תודעה, ושהיא מתנהגת בהתאם לחוויות שהיא חווה. לדוגמא: כשתודעה של אדם חווה כאב הפה פולט צעקה, ולכן כשהוא רואה אנשים אחרים צועקים כשהם מקבלים מכה בצורה כזו שהזיכרון שלו מסיק שגם לו עצמו היה כאב אם היה מקבל מכה כזו, הוא מסיק שגם להם יש תודעה. אך מבחינה אובייקיטיבית יכול להיות שאין להם תודעה, כשם שלרובוטים אין תודעה. מבחינה אובייקטיבית האדם יכול להיות בטוח רק בכך שהתודעה שלו עצמו קיימת, וכל שאר הדברים שנדמה שיש להם תודעה יכול להיות שהם פשוט אובייקטים דוממים מתוחכמים שפועלים בצורה רנדומאלית או מתוכנתת. נראה שמבחינה אובייקטיבית יש רק תודעה אחת בעולם, כי אי אפשר להוכיח שיש אחרות.

העולם:

האדם חווה כל מיני דברים, הוא רואה נופים ומרגיש חפצים, שומע קולות וטועם מאכלים, אך את הכל האדם חווה בתוך מוחו, ככל הנראה בזכות מערכת מתוכמת של עצבים שמקשרים בין חיישני הגוף לבין המוח. ככל הנראה. מדוע? כיוון שמבחינה אובייקטיבית ייתכן שכל מה שהאדם חווה נמצא אך ורק בתודעתו. כלומר -ייתכן שלאדם אין בכלל גוף, אין עולם, אין אוכל, אין גופים אחרים, אין כלום, מלבד התודעה. ייתכן מבחינה אובייקטיבית שהכל אשליה. אנחנו חווים הכל בתוך המוח, אך כיוון שלעולם התודעה שלנו תישאר בתוך המוח שלנו, לעולם לא נוכל לדעת בוודאות שמה שהחושים שלנו מתארים קיים בכלל, כפי שבחלום אנחנו חווים דברים שכנראה לא קיימים. כלומר: מבחינה אובייקטיבית העולם שאנו מכירים אינו בהכרח קיים.

ההיגיון:

לאדם יש מערכת היגיון שהערך הבסיסי שלה הוא האחד והיחס שלו אל הריבוי. כלומר: מערכת ההיגיון של האדם מבוססת על הספרה אחד, שהיא הספרה היחידה שבאמת קיימת, ושאר הספרות הן רק הספרה אחד כמה וכמה פעמים. כלומר: אחד ועוד אחד יכול להיות מוגדר כשתיים, אך גם חצי זה היחס של אחד ועוד אחד כאשר במקום להכניס אותם תחת ההגדרה 'שתיים' מכניסים אותם תחת התווית 'אחד', שהחליטו לתת לה יחס שונה. במילים אחרות: ההיגיון מוגדר מתוויות שונות, שכולן מבוססות על תווית אחת, על הערך הבסיסי. התווית אפס היא המרחב שבו האחד מתקיים, כלומר: מה קורה כשאין אחד? יש אפס. אפס זה כלום שעל גביו יכולים להתקיים דברים אחרים, שהם היחסיויות האפשריות שאפשר לעשות בעזרת הספרה אחד. מינוס הוא כאשר מרחב האפס נמצא 'בחוב' של יחסויות האחד. היגיון זה נמצא בתוך תודעת האדם, והוא מקיים מערכת עצמאית. התודעה מרגישה בטוחה בתוך היגיון זה, כי ברור לה שהוא עובד. היא יודעת שתמיד אחד ועוד אחד יהיה שווה שתים. אך למרות שהיא יודעת זאת, מבחינה אובייקיטיבית זה לא ניתן להוכחה. מבחינה אובייקיטיבית נדמה שזה עובד: השלית 'שולחן' אחד ועוד השלית 'שולחן' אחר יוצרת שני השליות שולחן בכל הפעמים שראינו זאת. האדם מסיק שזה תמיד יעבוד מכיוון שהוא לא ראה מעולם שזה קורה אחרת, אך זה לא מוכיח שזה לא יכול לעבוד אחרת. שלא לדבר על כך שהוסק כבר שהעולם המוכר לא בהכרח קיים מבחינה אובייקטיבית. כלומר: לתודעה יש מערכת היגיון שהיא בטוחה בה לחלוטין, אך זה לא אומר שהיא אכן נכונה. העובדה שהתודעה בטוחה במשהו לא הופכת אותו לנכון. התודעה לא מסוגלת לדמיין מערכת היגיון אחרת, אך זה לא אומר שאין כאלה, זה רק אומר שהתודעה שלנו בנויה בצורה מוגבלת. כלומר: מבחינה אובייקטיבית לא בטוח שההיגיון הבסיסי אכן עובד.

הקיום:

בתודעת האדם יש דבר שנקרא: 'מרחב' או 'מקום' או 'נפח', ובתוך המרחב יכולים להיכנס אובייקטים שונים שגם להם יש 'נפח' משלהם. המרחב מקביל לספרה אפס והאובייקטים לספרה אחד. תודעת האדם לא מסוגלת לדמיין שום דבר אחר, היא לא יכולה לדמיין מצב שבו אין מרחב, או שיש דבר שמקביל למרחב אך הוא אינו מרחב כפי שהיא מכירה אותו. התודעה שלנו חושבת שיש דבר כזה מרחב, אך מבחינה אובייקטיבית, כפי שלא בטוח שההיגיון המתמטי עובד, כך לא בטוח שההיגיון הזה עובד, לא בטוח שיש כזה דבר במציאות עצמה. מבחינה אובייקיטיבית לא בטוח שיש מרחב.

עד כאן סיכום חלק ראשון, שהוא סיכום הדברים שהאדם יכול להוכיח מבחינה אובייקיטיבית, וכך הגענו למסקנה שכאשר האדם הוא אובייקטיבי לחלוטין ופעול רק לפי מה שניתן להוכיח, אין לו 'אני', הוא לא מכיר באובייקטים, אין לו ערכים, הוא לא בטוח בקיומם של אחרים, לא בטוח בקיום של העולם עצמו, לא בטוח בקיומה הבלעדי של מערכת היגיון כלשהי, לא בטוח בקיומו של מרחב כלשהו בכלל. רק בדבר אחד הוא בטוח: שהתודעה שלו עצמו קיימת וחיה, וגם זה רק כשהוא ער. ובערות, בחיים, התודעה היא נקודת האפס, היא המרחב התודעתי, ועליה מולבש כל השאר. כלומר: מבחינה אובייקטיבית, כשיש משהו אחד שהוא בטוח, זה החיים.

חלק שני:

אם בחלק הראשון עסקנו בכל מה שמוכח בצורה אובייקטיבית ומוחלטת, בחלק השני נחל לעסוק באותם הדברים וניתן להם היגיון פנימי, שאמנם לא ניתן להוכחה, אך הוא מתאים לשפת החיים. בחלק השני ניגש לדברים ראשית מתוך הצורה שבה הם נתפסים אצלנו, ואחר כך ננסה להשליך על המשמעויות שנובעות מהם. בפרק א עסקנו בוודאי, ובחלק השני נעסוק בנראה.

תודעה:

בחלק הראשון הגענו למסקנה שהתודעה היא הדבר היחידי הקיים בביטחון מבחינה אובייקטיבית, אך מהי תודעה? תודעה היא בעצם הוויה שחווה, מתבוננת, ומבחינה מסויימת אישיותית. בחלק הראשון נטען שהתודעה מחולקת בין היצורים השונים באופן בלתי ניתן לגישור, אך כאשר יורדים לעומק ההבנה של מהי בעצם התודעה הדברים מתחילים להראות אחרת. כאשר תודעה חווה כאב, האם יש פער בין התודעה לבין הכאב, או שבעצם התודעה הקודמת מתחלפת בתודעה חדשה, שהיא חבילה אחת, והיא תודעת הכאב? התשובה היא שישנן חוויות של כאב, או של כל דבר אחר, שבהן אין כל פער בין התודעה החווה, לבין הכאב עצמו. שם התודעה היא היא כאב, והכאב הוא עצמו התודעה, במקרים כאלה אין דבר שכזה כאב ללא תודעה, וכך בעצם מגיעים להבנה שאין לאדם תודעה אחת שחווה דברים רבים, אלא יש תודעות רבות במוחו שמתחלפות ולעיתים נמצאות במקביל, והזיכרון ו'אשלית' ה'אני' הם הקושרים בין התודעות השונות. יש שני סוגי תודעה עיקריים:

התודעה החווה:

היא התודעה המאוחה עם החוש או הרגש. התודעה הזו היא היא הרגש עצמו. כשחווים כאב, הכל הוא הכאב, והכל נבלע לתוך הכאב, וכבר אין שום דבר אחר. אין כאן עין שמתבוננת מהצד, אלא הכל הוא הדבר עצמו.

התודעה המתבוננת:

היא התודעה שבוחנת את התודעה החווה מהצד. היא מנתחת אותה או מנסה לנווט אותה. כשאדם יחווה כאב, התודעה הזו תעמוד מן הצד ותפעל [אם היא מפותחת אצל אותו האדם]. היא תנסה לחשוב בצורה מחוכמת כדי לפתור את הבעיה הגורמת לכאב.

אם נדייק נראה שגם התודעה המתבוננת היא תודעה חווה מאד מפותחת, כי גם ההתבוננות היא סוג של חוויה, ואין פער בין ההתבוננות עצמה לבין מי שמתבונן בעזרתה.

כך הגענו למסקנה שלכאורה אין לאדם תודעה משלו, אלא עוברות דרך זיכרון משותף רצף של תודעות שונות, ודרך הבנה זו אפשר להציע הפרכה להנחת היסוד שהעלנו בחלק הקודם: שבין תודעות היצורים החיים ישנו פער בלתי ניתן לגישור. וההצעה היא שתודעה אחת יכולה להתחלק ביותר מחוויה אחת.

אם הנחה זו נכונה, אז יוצא שכאשר ישנה אהבה בין בני זוג, ייתכן שהאהבה היא תודעה אחת, שמתפרקת לשני חוויות, שני תודעות, אצל שני בני הזוג. בני הזוג חווים לא רק רגש משותף, אלא את אותו הרגש עצמו. הם בעצם חולקים את אותה התודעה בשתי חוויות חיים. בעיניי כך הדבר מורגש גם בחוש. יכול להיות רגש כללי שנמצא מחוץ לאדם, והאדם יחוש אותו, וגם אחרים. זה אמנם לא מאחה בין התודעות השונות של שני האנשים, אך זה מאפשר גישור מסוים ביניהם. הרעיון דלעיל אינו ניתן להוכחה, ראשית כל מכיוון שמבחינה אובייקיטיבית לא בטוח בכלל שיש תודעות אחרות בעולם. פרק זה עוסק בהצעה כנה ליצירת סדר בתפיסת המציאות ללא הוכחה.

והרי שאם הנחה זו נכונה, ייתכן שישנה תודעת אהבה עצמית שמסתובבת לה בעולם שאין איש בעל בשר שיחווה אותה. כי אם תודעה אחת יכולה להתחלק בין גופים שונים, אין כל סיבה לומר שהיא תהיה מוגבלת לגוף כלל. בני האדם רגילים לחשוב שרק יצורים בעלי בשר יכולים לחוות תודעה, כיוון שהם עצמם בתוך בשר ובתוך גוף, והם מעולם לא ראו תודעה ללא גוף. הדבר מגוכח, כיוון שאם לתודעה אין גוף, ממילא לא יוכלו לראות אותה. וכיוון שבסעיף הקודם כבר הוכח שמבחינה אובייקיטיבית לא בטוח בכלל שיש לנו גוף, הרי שההנחה שתודעה אינה מוגבלת לגוף היא דבר שאינו בלתי מסתבר.

אם כנים הדברים, ישנן תודעות רבות בעולם שמתפרקות לחוויות חיים שונות בזמנים שונים. אפשר להציע שזו הסיבה שגם בימים אלה אנשים יכולים להתחבר לסיפורים שכתבו אנשים לפני מאות ואלפי שנים ולחוש בהם את אותן הרגשות עצמן. מסתבר לומר שככל שרעיון מסויים מופיע אצל יותר אנשים ויותר דורות כך גם התודעה שגורמת לו היא כללית יותר. למשל: אם אנשים רבים נסחפים אחרי אידאולוגיה מסויימת, אפשר לומר שהגורם לאידיאולוגיה זו הוא בעצם תודעה עצמית מפותחת כלשהי שמשתפת אנשים רבים. יש לציין שצירוף של תודעות שונות מאפשר מקום לתודעות גבוהות יותר שפחות ניתנות להגדרה במילים, זה קורה למשל כאשר שני רגשות מתנגשים והתנועה הרגילה של הרגש מגלה שהיא עומדת על רבדים עמוקים הרבה יותר.

ה'אני':

בחלק הראשון עסקנו בנושא זה בהפרכת ההיגיון בתפיסת האדם את עצמו כ'אני' אחד. כעת נבחן את העניין בצורה אחרת. האדם אכן מצרף זיכרונות רבים לכדי 'אני' משותף, שאותו הוא מזהה כתודעתו שלו [שכבר הגענו למסקנה שנראה שאינה קיימת בפני עצמה, אלא מתחלפת.] מבחינה אובייקטיבית טהורה זה חסר היגיון, אך מהו המניע לצירוף זה? נראה שישנה תודעה עמוקה אצל האדם, שהיא התודעה העמוקה ביותר שלו, שתפקידה הוא לייחד דברים. לולא היא האדם היה רואה את עצמו כחבילה של אובייקטים נפרדים, שבהם כלולים עור בשר עצמות, ורגשות וחושים שמתחלפים. התודעה הזו מייחדת לאחד את כל הדברים הללו וגם גורמת לאדם לראות את עצמו כייחודי ונבדל מכל השאר. לכל אדם חשוב לחוש שיש לו ייחודיות מסויימת, אם זה בסוג הגלידה שהוא אוהב, או אם זה באהבות\ שנאות עמוקות יותר. האדם מזהה שבעומק אישיותו ישנה חווית חיים שלא מוכנה להתערות בכל דבר, ויש לה כבוד שצריך לשמור עליו. לא כל בני זוג מסוגלים להסתדר כיוון שאותה תודעה מייחדת לא רואה התאמה בין הכיוון שלה לכיוון של בן הזוג.

הבנה זו מרככת מאד את הקביעה 'אין אני' מהסעיף הקודם, אלא היא אומרת -יש 'אני', שמקורו הוא בתודעה עמוקה שחוזרת ומלווה את האדם בכל זיכרונותיו. כדי לקבל ריכוך זה יש לקבל גם את הרעיון שתודעה אינה מוגבלת למצב בו היא נחוות, כלומר לגוף מסויים או לזמן מסויים, כפי שהצענו בסעיף הקודם, כיוון שאם לא כן הרי שתודעת ה'אני' מתחלפת כל הזמן, והיא קיימת רק כשהיא מורגשת אצל האדם, ואין לה קיום עצמי אחד, אלא כל פעם זו תודעת 'אני' אחרת שמתחלפת ויוצרת אשליה כאילו מקורה במקום אחד, ואז גם באמת אין אני.

ההסקה הלאה מכאן היא שייתכן שתודעת הייחוד אינה מוגבלת לאדם. ייתכן שהיא נמצאת בעולם ללא מוגבלות לגוף מסויים והיא מייחדת דברים. מבחינתה גם האדמה וגם השמיים וגם הצמחים הם חלק ממנה, וגם הזיכרון של העולם כולו, וגם חוויות החיים כולם. בדיוק כפי שהאדם רואה את רצף חוויותיו ואת בשרו ואת שערותיו כחלק ממה שהוא חש כ'אני'. בעיניי זהו אולי השלב הראשון בו אפשר להתקרב לנגיעה במושג הא-לוהות.

אובייקטים:

כעת, כשעסקנו בתודעה המייחדת באדם, נעבור לשלב הבא שלה -היא גם מייחדת חפצים. תודעת האדם כבר לא רואה 'שולחן' בתור רצף אקראי של גושי חומר, אלא בתור חומר שעוצב כך שנכנס לתוך הגדרה עצמית. התודעה רואה בהגדרה עצמית זו משהו ראוי להתייחסות, ושוב, למרות שמבחינה אובייקטיבית טהורה עשוי להיראות שאין לכך משמעות. אך כיוון שכבר הוכח שמהבחינה האובייקטיבית התודעה היא הדבר היחידי הקיים, אולי יש לייחס יותר חשיבות למה שהתודעה רואה כבעל ערך. במילים אחרות: כבר הוכח שלא מוכרח שהחומר המרכיב את השולחן קיים, אך תפיסת האדם את ה'שולחן' בוודאי קיימת, ואם נקבל את ההנחה שהתודעה אינה מוגבלת לגוף האנושי, הרי שהגדרת ה'שולחן' היא דבר אמיתי לחלוטין. כאן עולה שאלה מעניינת -האם היה דבר שכזה 'שולחן' גם לפני שהשולחן הראשון הומצא? התשובה היא שהוא היה קיים 'בכוח' אך לא 'בפועל'. האדם גילה פוטנציאל שהיה גלום כבר במציאות. הדוגמא נראית אולי טיפשית אך בעיניי היא מרמזת על עניין רציני מאד -על תפקידו של האדם בעולם.

עקרונות:

בסעיף הקודם הראנו שעקרונות, אידיאולוגיות ומוסר הן צירוף של חוויות חיים 'אמיתיות' יותר, ושלהן עצמן אין קיום. כפי שהדגמנו שאדם שאוהב סיגריות חש שהן טובות ויודע שהן רעות, ושאלנו האם הסגריות עצמן הן טובות או רעות. המסקנה הייתה שאין דבר שכזה 'טוב' כיוון שזה נתון לחלוטין בידי מערכת השיפוט הספציפית של כל אדם. העקרונות היחידים שקיימים מבחינה אובייקיטיבית [בהנחה שעולם קיים…] הם הפשוטים, סיגריות הן מזיקות אך כיפיות, אין כאן לא טוב ולא רע.

כאן ננסה להפריך הנחה זו, שוב מתוך ההצעה שתודעה אינה מוגבלת לגוף או למקום.

נתחיל באופן פשוט: אדם אחד רוצה לשמור על אדם אחר. האם יש משמעות לרצון הזה? אם נאמר שבאדם יש 'אני' עצמי, כפי שהוצע בסעיף הקודם, יש לכך משמעות ולו במובן שמשהו שהיה לו רצף לא ייקטע. אך אם לא -בוודאי שאין. לא היה כאן דבר מלבד רצף אשלייתי של זיכרון מאגד. האדם בוודאי יחוש שיש לכך משמעות, אך אם לא מקבלים את ההצעה דלעיל, משמעות זו היא רק אחת מאותן תודעות לכאורה אקראיות שעולות שוב ושוב באדם. הרי לא בטוח בכלל שהאחר קיים.

אז נחזור למצב בו אנו כן מקבלים את ההצעה, ונשאל את אותה השאלה מזווית אחרת: האם כשאדם אחד שומר על אדם אחר הוא עושה מעשה 'טוב'? כעת התשובה היא שבוודאי שכן, כי ישנה תודעה באדם שמגדירה דברים כ'טוב'. היא חשה את ה'טוב' הזה ונותנת לו משמעות, ואם הטוב הוא דבר שלא מוגבל רק לרגע בו חשים אותו אלא הוא דבר עצמי שמופיע שוב ושוב אצל אנשים שונים הרי שכשאדם עושה מעשה טוב הוא בעצם קושר את עצמו עם תודעה כללית ורחבה שהיא היא ה'טוב', וה'טוב' הוא דבר אמיתי, והמשמעות שלו היא אדירה. אם כך יוצא שלא זו בלבד שיש דבר שכזה 'טוב' אלא שהסיבה לכך שלפעמים קשה להגדיר אותו היא כיוון שהוא עצמו מאד עמוק וכמעט בלתי ניתן להגדרה, אלא שלמרות זאת האדם חש בו ומבין בו. מתוך כך יובן שכאשר אדם מעשן סיגריה למשל, בסופו של דבר יש כאן 'טוב' אחד שיש לבחור בו. ייתכן שיהיה מאד קשה לרדת לשורש ה'טוב' הזה ולהבינו, אך יש כזה דבר, ועל כך במאמר 'טוב ורע'. בכל אופן עלה מהדברים שהאדם יכול לחוש ואפילו להתחיל להגדיר עקרונות שאין לו הבנה מוחלטת בהן, ומכאן אפשר להסיק משהו על האדם -שיש לו קשר עצמי עם עקרונות גדולים ונשגבים, שהקשר שלהם לקיום הרגיל עלול להיות רופף. זה אומר שלאדם יש שייכות למשהו קדמון, נשגב, שלא מתגלה באופן פשוט בעולמנו.

הסביבה:

בסעיף הקודם הוסק שמבחינה אובייקטיבית רק תודעת האדם עצמו קיימת, ואין הכרח שליצורים אחרים יש תודעה. ייתכן שגופם פועל כפי שרובוטים פועלים. עד עכשיו הפרכנו את המסקנות של הסעיף הקודם בעזרת הצעה שתודעה אינה מוגבלת לגוף, אך כאן זה לא יעזור, כיוון שגם אם ישנם תודעות מחוץ לאדם, לא בטוח שהוא יחוש אותן, ואם הוא חושב שהוא חש אותן זה לא אומר שהן באמת שם כפי שהוא חושב, בדיוק כפי שבחלום האדם פוגש אנשים שככל הנראה לא קיימים.

בפרק זה הוכח שאין משמעות לטוב או לרע, ואין משמעות לחיים, אם לא מקבלים את ההנחה שתודעה לא מוגבלת לגוף או לזמן. כאן דרושה ירידה נוספת מטה בשביל לתת משמעות לחיים, והיא האמון. האמון בכלל. האמון שמה שאנו חווים הוא אמיתי, שאם אנו רואים אנשים אחרים הם באמת שם. מה המשמעות של אמון זה ולמה שניכנע לו?

ניכנס לכך שלב אחר שלב: האדם חש שישנו טוב אמיתי בעולם, וגם רע, הוא גם חש שיש לו ייחוד ואישיות משלו. אם האדם יתכחש לכך הוא יתכחש לאחד הדברים הכי בסיסיים ויסודיים בו, ואם הוא באמת יצליח לעקור תודעות אלו מליבו הוא כבר לא יהיה אדם, אלא חיה ממש ככל החיות. כך שאם אדם באמת רוצה להישאר אדם, ולא להתכחש לטבע המופיע בו, הוא חייב לקבל את ההנחה שתודעה לא מגובלת לגוף ולזמן, ושהוא שותף להבנה עמוקה ולהשגה של ערכים עליונים של טוב, וששיתפו את נשמתו עם תודעה עליונה מאד של ייחוד, שמאפשרת לו לראות את עצמו כ'אני'. כעת הוא צריך לעבור לשלב הבא: מה גרם לשיתוף הזה? למה שהתודעה המייחדת העליונה תיתן לו גם שייכות בה? ובעצם, השאלה שצריכה להישאל היא: מה גורם לכל המערכת המורכבת של תודעות שמופיעות, נעלמות, מתייחדות ונפרדות? מניין זה מגיע ולאן זה הולך? האם מה שנותן את הטון בעולם הזה הוא תודעת ה'טוב' או תודעת ה'רע'? והעניין הוא שהאדם הוטל לבדו אל תוך העולם, עם תפיסה חלקית מאד כלפי המקום שהוא תופס, וללא תשובות מידייות. את המערכת כולה האדם הפרטי אולי לעולם לא יוכל להכיר, כי הוא תמיד יראה רק חלק קטן ממנה, ואכן כל מה שנותר לאדם לעשות בשלב הראשון הוא לגשת לחיים בענווה, כי הוא לא יודע הכל. אפשר לתת אמון, אפשר להניח של'טוב' יש מקום חשוב בעולם, ושמה שהוביל אותו ללידה, לקיום ולחיים כה תבוניים וכה עצמאיים גם הוביל אנשים אחרים לאותו הדבר, והוא לא נמצא כאן לבדו.

במילים אחרות: אמונה בקיומם של אנשים אחרים, תודעות אחרות, מקבילה לאמונה בחיים עצמם ובטוב שיש בהם.

הקיום:

בחלק הראשון הוכח שמבחינה אובייקטיבית לא בטוח שהעולם קיים, כל מה שאנו יודעים בוודאות נמצא בתוך ראשנו. כאן עולה שאלה חשובה: מהו קיום, אם כל משמעותו מתגלית אך ורק בתוך ראשנו? האם משהו, אפילו דומם, יכול להיות קיים אם אין מישהו אחר ש'תופס' אותו? הרי התודעה היא זו שתופסת את הקיום, היא זו שמבחינתה הדברים קיימים. אנו אמנם מסוגלים לדמיין עולם ללא יצורים חיים, אך הדמיון הוא עצמו תודעה ש'תוספת' את אותו עולם דמייוני ומבחינתה הוא 'יכול להיות קיים'. במילים אחרות: קיום ללא תודעה הוא עיוורון חסר מודעות, שלא יודע שהוא עצמו קיים, כך שקשה מאד להגדיר אותו כקיים, בעצם. מאידך -תודעה ללא קיום, או ללא אשליה של קיום, אינה תודעה, כי התודעה צריכה לחוש משהו כדי לחוש את קיומה שלה, כלומר: קיומה של התודעה עצמה תלוי בקיומם של דברים אחרים, או בקיומו של קיום כלשהו.

מהסקות אלו יוצא שהקיום הוא בעצם תנועה, תנועה מה'קיים' העיוור, שהוא העולם, אל ה'לא קיים' הרואה, שהוא התודעה.

חשוב להדגיש שאין כאן עיסוק בשאלה האם העולם קיים כפי שאנו חווים אותו, כי הסעיף הקודם עונה על כך בצורה מספקת לצורך העניין, אלא האם יש קיום\מרחב כלשהו.

במילים אחרות -הפער בין התודעה לבין העולם הרבה יותר קטן מכפי שנדמה. 'עולם' כלשהו הכרחי לקיומה של התודעה עצמה, והקיום כולו מתמצה לתנועה בין שני קצוות, התודעה והמרחב, הקצה הרואה והקצה הנראה. הקצה החווה והקצה הנחווה. תודעת האדם תמיד נמצאת בקצה האחד, והיא חווה את הקצה השני בתור דבר קיום 'נתון', אך משהו הרי גורם לתנועה הזו. כדי לגרום לזרימה דרוש כוח מניע, לפחות על פי ההיגיון האנושי. אני מציע שזוהי ההתחלה של ההבנה מהי בעצם בריאה.

היגיון:

בסעיף הקודם הסברנו איך ההיגיון האנושי מבוסס על הספרה אחד, שבונה את כל שאר הערכים, והספרה אפס, היא המרחב עליה האחד בנוי. האחד קשור לכוח המייחד, האדם רואה שולחן כאובייקט אחד, כיוון שהכוח המייחד תופס אותו ככזה. האדם רואה בעצמו חטיבה אחת בגלל אותו הכוח ממקום עמוק יותר. הסברנו בסעיף הקודם שגם ההיגיון הזה לא בהכרח נכון מבחינה אובייקטיבית, אך אני סבור שאם רואים את ההיגיון הזה לא רק כאמת מוחלטת אלא גם כחוויה של חיים המופיעה שוב ושוב ומגדירה את כללי העולם, הרי שזה בהחלט מספיק קיים מבחינתנו לצורך העניין. אנו חווים דברים שונים כנפרדים, גרגיר אבק אחד הוא אובייקט שונה מגרגיר אחר, ולשניהם קיומים נפרדים. אפילו התודעה המייחדת 'אוספת' נקודות קיום שונות ומשתפת אותם, אך היא לא הופכת אותן באמת ל'אחד'. כאשר יורדים שוב להבנה של מהו 'קיום' אני חושב שאפשר לעבור אפילו את ההבנה הזו, כי אם הקיום הוא סקאלה בעלת שני קצוות שבתוכה יש תנועה, כפי שדנו בסעיף הקודם, הרי שהדברים נראים לנו נפרדים מקצה התודעה, אך מקצה המקור, אותו אנו לא מכירים מבפנים אלא רק ממבט מהחוץ, ייתכן ששם אין באמת פער בין גרגר אבק למשנהו, ושם הקיום מתאחד באמת.

כבר הוסבר שבהיגיון האנושי הספרה אחד היא היחידה שבאמת קיימת, והשאר הן רק יחסויות שלה, כאן אני מציע שבעולם כולו ישנה אחדות אחת שמובילה את הכל, והעולם המורכב שאנו רואים הוא היחסויות שלה. זה יכול להסביר תופעות נמוכות יותר שבהן איחוי תודעות שונות יוצרות תודעות גבוהות יותר, כשיקוף לאותו חוק עליון, כך שיצירה ושזירה של אובייקטים זרים [תופים וכינורות במהקלה לצורך העניין] יכולה ליצור יצירה הרמונית ואחדותית. כלומר: מאחר ולהכל שורש אחד, כשמסדרים את הדברים נכון ישנה זיקה לשורש האחדותי של הדברים, וכך הם מרגישים 'נכונים' יותר וגם יפים יותר.

אני סבור שגם ניתן להראות שההיגיון האנושי מכריח הבנה זאת, כיוון שכנראה כל מרחק ניתן לחלוקה של אינסוף חלקים [במדע המודרני ישנן תאוריות חדשות בנוגע למה שקורה למרחב ברגע שמגיעים לנקודה מסויימת של קוטן, אך זה לא לכאן], וכידוע שכדי לעבור אינסוף נקודות מרחק דרוש אינסוף זמן, אך בפועל גם בזמן מוגבל מאפשר לעבור מרחקים. זהו שורשו של פרדוקס אכילס והצב המפורסם של זנון. הפרדוקס מתרכך כאשר מבינים שגם כל זמן ניתן לחלוקה לאינסוף, כך שבפועל עברו אינסוף נקודות זמן כדי לעבור את המרחק, אלא שהתוצאה של פתירה זו של הפרדוקס משליכה השלכה מרחיקת לכת על עולמנו -ציר הזמן וציר המקום נמצאים על אותה המשוואה, אותו הגרף, ואין התנגשות אמיתית ביניהם אלא כל העולם כולו הוא יחסויות משתנות של אותו הערך [ככל הנראה כל הדברים בעולם הם השלכות של ערכי הזמן והמקום, שהרי כל דבר תופס נפח ו\או זמן].

בעיניי זוהי התחלה של הבנה של היחס בין העולם המוכר לבין ה' יתברך.

סיכום

בחלק השני הראנו שכדי שאדם יוכל לחיות כאדם, עליו להאמין בכך שהקיום לא מתמצה לאותו הרגע, ועליו לתת אמון בחיים. בין השורות גם הוחל להרקם היחס שבין האדם לבין מקור החיים, שבהם גם נמצאת התודעה המייחדת הכללית, כך שקיומו של האדם כאדם מכריח הכרה בכוח בורא כשורש הייחוד של העולם כולו יחד עם כוחות החיים כולם.


כתיבת תגובה