דרשה לצומות החורבן א – משבר הנצח

כל מעגל שנה יהודי נפתח בתקיעות השופר של ראש-השנה, ומסתיים באבל היחף ודיכאוני של ימי בין המצרים, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב. בימים אלו אנו מקוננים את השבירה, את הכישלון של העם וההיסטוריה לעמוד בייעודם, את השבר האיום המתבטא בחורבן הבית וחורבן הממלכה והאומה. אכן, מגיעים ימי אלול ועמם הנחמה לשנה חדשה. אבל כדי להבין באמת מהי המציאות ועד איפה היא אמורה להגיע, כדי להבין באמת מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנחנו מנסים, חוטרים, יש להבין, בראש ובראשונה, את מה שאבד לנו, את מה שאיננו, היכן החסר. לא נוכל להבין לאשורה את המציאות בה אנו חיים אם לא נבין שקיים בה קרע, שהיא לא מה שהיה יכולה ואמורה להיות, שישנו שיבוש יסודי שעלינו לעמוד עליו.

שני התאריכים האלה: י"ז בתמוז ותשעה באב, היום הפותח והיום הסוגר את ימי האבל, היו לאורך תולדותינו תאריכים משופעים בצרות ועוולות, כאילו היה התאריך "נקודת ציון" המושכת אליה פורענויות:

חמישה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב.

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

משנכנס אב ממעטין בשמחה.

אם נתבונן לעומק, נראה כיצד חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז קשורים.

"בי"ז בתמוז נשתברו לוחות הברית". המדובר כאן הוא על הלוחות הראשונים, בהם גם הלוחות וגם הכתיבה עצמה היו מעשי אלוקים – למעשה מסר כתוב באופן ניסי ע"י אלוקים לעולמו. שני הלוחות כללו את עשרת הדיברות, הגרעין של התורה כולה – מקור קדושת המקדש (ראה רמב"ן שמות כה, א).

הלוחות מכנסים בתוכם את עשרת הכללים המהותיים של דבר ה' – עשרת הדיברות שהם תמצית ומקור כל התורה. העולם נברא ע"י אותיות התורה, והתורה היא הקדושה העליונה, מעין המשכת קדושתו של הקדוש ברוך הוא.

כוונתנו היא, שלעולם הזה יש שורש. כמו שבאדם החיות שבלב או החיות שבמוח הם הריכוז התמציתי והמרכז של החיים שלו, החיים של הגוף כולו, ככה בבריאת העולם – ישנו מוקד, שורש ממנו החיים והקיום יוצאים, ובתוך אותו שורש – החיים והקיום גדולים עד אינסוף. הלוחות הם חקיקה של המקור הזה בחומר, כדי להעניק אותו במתנה לבני ישראל, על מנת שישרה בתוכם. זוהי חשיבותם העצומה של הלוחות.

משה רבינו קיבל את הלוחות לאחר ארבעים יום וארבעים לילה של התעלות במרומי הר סיני. אולם בזמן הזה עם ישראל, שחיכה למרגלות ההר לשובו, איבד לאיטו את סבלנותו – "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו." אהרון אכן יוצר עגל מסכה שהעם חג ורוקד לפניו וקורא "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

זהו הפגם, הבושה הגדולה של עם ישראל – פנייה אחורנית אחרי כזאת אינטימיות, כזה מגע ישיר עם הבורא. דווקא כל כך סמוך אחרי שיא האהבה, אחרי שהקב"ה התגלה אליהם בצורה כל כך איטימית ומלאה עד שפרחה נשמתם – "נפשי יצאה בדברו" (שבת פח, ב), דווקא אז הם מפנים לו עורף, עושים פסל ומסכה, מחליפים אותו בדמות שור גשמית. לפי חז"ל, עם ישראל התעלו במעמד הר סיני מעל המוות – הם היו אמורים לחיות לנצח. כעומק הבגידה, כן עומק הנפילה – חזרנו להיות בני-תמותה רגילים.

התגובה המיידית של משה כאשר הוא יורד מן ההר ורואה את העגל היא – "ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר". זוהי שבירת הלוחות שקרתה, לפי המסורת שלנו ולפי חשבון הזמנים, בי"ז בתמוז.

נדמה לעיתים שההיסטוריה עוברת בגלים – מעשה טראומתי אחד מקבל אחר-כך הד חוזר שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, ואנו שנכוונו ממנו מרגישים שהגלגל סוגר עלינו שוב ושוב. שבירת הלוחות ע"י משה, שנועדה להתמודד באופן כזה או אחר עם חטא העגל, מצאה את ביטויה שוב לאחר שנים רבות, בשריפת התורה ע"י אפסטמוס הרשע. גם חטא העגל מצא את המשכו בהעמדת הצלם בהיכל – ועל ידי אותו הצורר בעצמו. המשכן, שנועד ע"פ כמה ממפרשי המקרא להיות אלטרנטיבה מתוקנת לעגל, בסוף מוצא את עצמו באותו מעמד; אותו הצלם מועמד בו עצמו. אותו מחזור נסגר שנית לאחר שנים רבות; הייתה לנו בחירה חופשית, אבל שוב ושוב לא השכלנו להשתמש בה.

למעשה של שבירת הלוחות יש עוצמה סימבולית ומטאפיזית שקשה לצמצם למילים. העמדה בה מסוגל בן אנוש לעמוד ולשבור, או לשרוף, את התורה האלוקית, התורה ש"קדמה לעולם" ו"דבר אחד ממנה אין כל העולם כולו כדאי לו", מעידה על פצע אונטולוגי, על שבירת הנצח, משבר הנצח בעצמו. כמובן שלא התורה היא המתבטלת אלא הסמל שלה בעולם, אבל אל יהיה הדבר קל בעינינו – מבחינת סימבולית, זוהי התמוטטות התורה עצמה. יש מצבים בהם "תורה שלמעלה עומדת להתבטל" (אדרא רבה, הזוהר הקדוש). לשני המעשים יש הקשר שונה, אופי שונה, אבל כוונה אחת להם. ושריפה זו של אפסטומוס הייתה הראשונה לשריפות רבות שסבלנו בימי הביניים מאת הנוצרים, ושנחוו כטראומה לאומית כמו הפוגרומים עצמם.

כדי להבין את מלוא משמעותם של הלוחות הראשונים ושבירתם נתבונן באירוע הרביעי שאירע לאבותינו בי"ז בתמוז: "בטל התמיד".

התמידים הם קורבנות קבועים שהוקרבו בכל יום ויום מימי השנה: כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים. ישנם ימים בהם מוספים קורבנות נוספים, ישנם קורבנות שיחידים מביאים בזמנים שונים או בהתנדבות, אבל הקורבנות האלה קיימים לעולם. חשיבותם היא כה רבה עד כי קבע אחד החכמים, ר' שמעון בן פזי, כי הכלל הגדול שבתורה, יותר אפילו מ"ואהבת לרעך כמוך", הוא "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", וכך נפסקה הלכה. הסיבה לכך היא שתמידים אלו הם "סדרי תמיד", הם מציינים – ולמעשה ממש מחזיקים  – את הקיום התמידי של העולם, מהלך השמש והכוכבים והעונות, חוקי הפיזיקה, מה שמחזיק את האטומים שלא יתפרקו ("על שלושה דברים העולם עומד… ועל העבודה", אבות א, ב). היום במקום קורבנות התמיד יש לנו את התפילות הקבועות, שהם הנותנים את הבסיס הקבוע היציב של עבודת ה', עצם הלוז שלה, כשם שקיומו הבריא הבסיסי של האדם תלוי באותם "עצמות לוז" של מה שאפשר לדעת שיקרה כשהשמש תזרח מחר, של מה שלא ישתנה לתמיד. ובי"ז בתמוז, בטל התמיד.

ביטול התמיד הוא כעין דגם לביטויי החורבן בכלל – אין מדובר רק במשבר לאומי או אפילו דתי, אלא במשבר מטאפיזי, התערערות של אושיות הדברים, של ה"שפה" הבסיסית של החומר, של עצם עצמם. מדובר פה במשבר של הנצח, משבר של הערכים הקבועים והידועים שניתן היה לסמוך עליהם, לדעת כי לא יתבטלו לעולם, של מה שחשבנו שילווה אותנו ולא יוכל למוט. והנה תם.

ביטול התמידים קשור ישירות לשבירת לוחות ראשונים. שכן התורה שניתנה בלוחות השניים ניתנה בבחינה אחרת מאיך שהייתה ניתנת בלוחות הראשונים, שהם מכתב ומעשה אלוקים. התורה הראשונה היא התורה של חג השבועות, תורת המוחלט, תורת הנצח. תורה שמקיפה יותר מן העולם ועולמי העולמות בסקירתה, שאינה מסוגלת להתפשר, להתרכך, שכן היא האמת לאמיתה. בדיוק מהסיבה הזו, היא אכן נשברת: במפגש שלה עם העולם שלנו, היחסי, המוגבל, החלש, הזמני, התורה הזאת לא מוצאת מקום קיום, הוא איננו מסוגל להכיל אותה, והיא מתנפצת "בתחתית ההר".

לאור זאת יש "להכניס" אל הדרשה גם את המאורע החמישי – הבקעת העיר. שכן דרשו חז"ל, "והנצח זו ירושלים". הבקעת העיר באופן סימבולי מזכירה את שבירת הלוחות ואת ביקוע חומות הנצח. "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים".

ועדיין אנחנו מתפללים.


כתיבת תגובה