דרשה לצומות החורבן ב – מבלי מקום

א

כל שנה עברית פותחת בהמלכת ה' ובריאת העולם מחדש בשופרות של ראש השנה; כל שנה עברית נגמרת באבל היחף של תשעה באב. אמנם מגיעים ימי אלול הסתוויים לנחם אותנו לקראת שנה חדשה, אבל ללא הבנת האבל, ללא הבנה שמשהו חסר, ושל מה שחסר, לא נבין כלל את המציאות שאנחנו חיים בה, ובודאי שלא את מה שהיא אמורה להיות. על הפסוק מאיכה, "קרא עליי מועד לשבור בחוריי", אומרים חכמים כי גם תשעה באב הוא מועד, גם האבל והשבר – נקודת ציון ו"חג" הוא. נפנה נא את ליבנו להתבונן בקרע הזה; נחתור אל מהותו של היום, ודרכו אל הבנת מה שהוא כולל.

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

על פי דרכי הדרשה, ננסה להבין את כל חמשת האירועים כהמשך וביטוי של הראשון שבהם – הגזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ. כלומר – של חטא המרגלים, חוסר הרצון של העם להיכנס לארץ ישראל, שגרר את הגזירה כי אכן לא ייכנסו. יחד עם חטא העגל, נתפס חטא המרגלים כאחד משני החטאים השורשיים של עם ישראל.

הקשר בין חטא המרגלים לחורבן המקדש, על פי המושכל ראשון, הוא האובדן של קדושת המקום. גם ארץ ישראל וגם בית המקדש מהווים ביטוי של הקדושה במימד המרחבי; קדושת המקדש היא לפי הסוד שיא וריכוז של קדושת ארץ ישראל. גם היום, כאשר מתייחסים ל"חורבן בית המקדש" מתכוונים בנשימה אחת עם כך גם לגלות ולפיזור, ולאובדן הממשלה והעצמאות – שגם הם, בפועל, ביטויים של אחיזה במרחב. קשר זה בא לידי ביטוי במדרש חז"ל "מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו – דיו לעבד להיות כרבו". לאורך תולדות העם היהודי תשעה באב נפל שוב ושוב כתאריך בו התרחשו גלויות, עד וכולל ההתנתקות.

ב

משבר המקום הוא הגלות הפנימית – היות הדבר שלא במקומו.

"אל תהיה בז לכל אדם, ואל תהיה מפליג לכל דבר. שאין לך דבר שאין לו מקום, ואין לך אדם שאין לו שעה", אומר בן עזאי באבות. לכל דבר יש מקום, כלומר מרחב של שייכות, למציאות ולעצמו, אישור יסודי, אינטימיות עם היותו. דבר שנמצא שלא במקומו הוא דבר שלא יכול להכיר את עצמו. הפנימיות שלו לא יכולה לבוא לידי ביטוי שוטף, שכן 'אין כאן מקום לדברים כאלה', ועל כן הפנימיות שלו סותרת את החיצוניות שלו, והוא מתנכר לעצמו. הוא עלול אף לאבד אותה, ולהפוך לצל של רוח או חיקוי.

העולם, אחר חורבן בית המקדש, דומה לגינה בסיפורו של ר' נחמן ("מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו"). כל המרכיבים נמצאים שם, הכול כבר קיים, אבל כולם בערבוב. דבר אינו במקומו. העולם למעשה "איבד", או שכח, את הנקודה הפנימית שלו, וכולו דומה לאותו אדם שהתנכר כל-כך לעצמו עד ששכח מי הוא ומה הוא.

המקדש הוא ה"נקודה הפנימית", אבן השתיה של המשמעות, היופי, והכבוד בחיים – בחיי האומה ובניינה, וברגשת הלב, ובידיעה כי קיים מקום כזה, כי קיים בית לאלוקים. לכן הכבוד, ההוד והתפארת החיצוניים הם חלק מהותי מעבודת המקדש והקורבנות ובגדי הכהונה ושירת הלווים.

אפשר לומר כי בית המקדש הוא ה"נקודה שבלב" של כולנו. לכל אחד יש, ברגעים מסויימים, חוויות של התעלות דתית, של חישת המשמעות הגבוהה יותר והנשגבת העומדת בבסיס המציאות היומיומית. החוויות האלה הן נקודות, מפגשים קטנים ומקריים עם העומק האלוקי המחיה את הכול. לכל אחד מאיתנו יש גם בליבו נקודה כזאת של עומק, נקודה של ייחודיות רוחנית, שמזינה את חווית האמונה שלו ואת חייו הדתיים – אין שני בני אדם שיש להם את אותו ציור של אלוקים.

אולם בבית המקדש, הממשות הזאת התגלתה לא כנקודה, אקראית, דבר שאין לו מקום ואין לו מדרך כף רגל אמיתי בעולם, ולא בחוויה הפנימית האישית של מאן-דהו כזה או אחר, אלא בתור הלב האמיתי, הממשי, החי והקיים של העולם, במקום הטבעי שלה – בתור המרכז, ולא כחווית אמונה ספיציפית אלא כמהות והמקור של כל חוויות האמונה – גילוי הקודש בעצמותו.

עם פירוק המקדש כל המרחב מתערער. בני ישראל גולים ומתפזרים בכל הארצות. כדוגמת הגוף הנבתק לאיברים שמתפזרים בכל המרחב, כדוגמת הנפש שמתפוצצת לחלקיקים ומסתבכת עוד ועוד בתוך עצמה, כך דוגמתו של עם ישראל, ואיתו ההוויה, הגולה מארצו לארבע קצוות תבל. הדבר משול למוות, לחשכה – "על אלה חשכו עינינו", להזיה – "היינו כחולמים", אבל גם לטירוף, התודעה נקרעת גזרים גזרים ואין יותר מבוא לבית, לשלווה, לנוכחות. הכול נעשה גס, עבה, ורחוק מעצמו, מנותק, מעין הזיה קלושה של זכר של מה שהיה – "על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו – איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר".

הקדוש ברוך הוא הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו. האינסוף הצטמצם ונכח בפועל ממש באמתיים וחצי של רוחב הארון (ראה פסיקתא דרב כהנא ב כי תשא; תניא פרק נג). מאז נוטל כבוד מבית חיינו, אין למקום מקום בעולמו. אין בעולם ביטוי אמיתי, ממשי שמכניס אלוקים, אין כביכול אלוקים בארץ. בעומקם של דברים, זהו מה שחסר לנו – מגע אמיתי בין העולם למי שאמר והיה העולם, מימוש של התכלית של "לעשות לו  דירה בתחתונים". ממילא, לְמה מאיתנו יכול להיות מקום? מי יוכל לדבר על הגשמת שאיפות, על סיפוק אישי, על יציבות קיומית, בעוד עיקר העיקרים חרב? אנחנו הולכים ואוכלים ומתפללים ועושים את כל הפעולות החיצוניות, אולם באמת כל זה הוא כעין הצגת צללים, כי בעומק העומקים לב העולם איננו בעולם, והעולם אין לו מקום.

ג

הגלות והגלותיות נהיו בשר מבשרו של ה"סיפור" היהודי. רוב שנות קיומנו, ואת רוב ההתפתחות התרבותית שלנו, עשינו שלא על אדמתנו ושל בחירותנו העצמית. לאור זאת ניתן לקרוא קריאה חודרת יותר בביטוי "נגזרה גזירה על אבותינו שלא יכנסו לארץ" – לא רק על דור המדבר נגזרה הגזירה שלא יכנסו, אלא נגזרה הגזירה שזה לא יצליח, שימשיך לא להצליח, שלמרות ניסיונות ארוכים ומרובי-שנים כל-כך – עוד לא נצליח להיכנס לארץ בשלמות.

חורבן אחר חורבן, חמשת האסונות שאירעו את אבותינו בתעשה באב מהווים כיבוי אחר כיבוי של התקווה. ניתן לראות איך, למרות כל ניסיון וכל סיכוי להשתקם, הנר כבה שוב ושוב, לכאורה ללא סיכוי להדליקו, להגיע אל מעבר לפני הזעם של הקב"ה ולהצליח להתחיל באמת לקראת המהלך הטוב שחייב לבוא.

לאחר חטא המרגלים, משה מתפלל כדרכו שה' לא ישמיד את העם. כמו תמיד, הוא נענה, אבל הפעם עם הגבלה – "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. אם יראה איש מהאנשים האלה את הארץ… אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי לא יראוה." בשבילכם הסיפור אבוד. אפילו הנסיון של העם לשנות כיוון, להשתקם, לבחור מחדש ולהעפיל להר, נגמר בהריגה שלהם על ידי העמלקים, "כי אין ה' בקרבכם", במאורע שמכונה "חטא המעפילים".

נחרב הבית בראשונה. אחרי שבעים שנה, חזרנו ארצה, הקמנו ממלכה שניה ובית שני. אמנם לא בתפארתו של הראשון, ובכל זאת "פתח תקווה". אולם גם זה לא הועיל, "נחרב הבית בשניה", ויצאנו לגלות ארוכה, קשה ולא ברורה עשרות מונים.

"נחרשה העיר". בניגוד למקבילה שלה במאורעות י"ז בתמוז, "הובקעה העיר", חרישת העיר מבטאת הרס גמור, אובדן תקווה מוחלט. בבקיעת העיר מתעוררת הסכנה, התחושה הנחרצת של האסון המתרגש. כאשר העיר נחרשת כבר ברור שאין תקווה. חרישת העיר, וזרייתה כדי ששום דבר לא יוכל לצמוח בה, הוא אמירה סופית – הגלות נחתמה. כאן נכנסים האבל והייאוש.

"ונלכדה ביתר". שמה של העיר ביתר, מלשון בית, הוא שוב חזרה אל נושא הבית והמקום. לומר "ונלכדה ביתר" הוא לומר בדרך רמז – נכשל מרד בר כוכבא. הנסיון האחרון של היהודים לתפוס עצמאות מהרומאים, בכוחות אפסיים, באמצעים של קש ותבן ובמסירות נפש שלא תאמן, נכשל כישלון מוחץ והביא להרג ושפיכת דמים יותר מן החורבן עצמו ולהחרבה של כל ארץ יהודה. לא היה עוד נסיון התקוממות אחריו, עד המאה ה-19. הגולל נחתם סופית. כל נסיון של "אולי בכל זאת", כל ניסיון להרים ראש ולהפך את הגלגל, נסתם בידי אדון כל המעשים. שביב אחרי שביב אובדת התקווה.

(נ"ל שמרד בר כוכבא נרמז בפרשת המעפילים, ובפרט הפגם שבגללו נפל, שאמר לקב"ה "אל תעזור ואל תפריע", נרמז בפסוק "והיא לא תצלח… כי אין ה' בקרבכם").

גם הנסיון של משה להיכנס לארץ ישראל נתקל בקושי דומה. משה מתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, עד שהוא נענה על ידי הקב"ה: "רב, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". הקשר לארץ ישראל הוא ארוך, ארוך ומפותל יותר ממה שדימינו לשאר.

ובכל זאת לא באנו לסגור את הגולל, לומר שאפסה התקווה ואין עוד סיכוי, אלא לעורר. ללא הכרה אמיתית בכך שהיה חורבן, שההסתר הוא אמיתי, אי אפשר לכונן יחסים חדשים באמת. זו הייתה הטעות של המעפילים: הם רצו לחזור להבטחה שהובטחה להם מבלי לקחת בחשבון את עומק הבגידה. וכדי להבין את עומק היחס שלנו עם ה', יש להבין עד כמה עמוק באמת ההסתר חודר. ועדיין אנחנו מקווים.

ד

החיפוש אחרי ארץ ישראל איננו עניין שולי בתורה, הוא מופיע החל מהפסוק הראשון:

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום…

ואילו על השמים אין ממשיכים לספר לנו. משמע, הארץ היא הדמות המרכזית, היא זו שתלווה אותנו דרך הבטחות אברהם ומסעות בני ישראל ועד התכלית שעוד תרם הגיעה. הארץ מתחילה במצב ראשית של תהו, של אופל נורא, ולאט לאט הקב"ה מאיר לה ומיישב אותה.

גם סיפורי גן עדן, קין והבל, ואפילו המבול, והפלגה, כולם שאלות של ארץ, גלות, מקום. כל שכן סיפורו של עם ישראל, שמתחיל מהיותו במצרים וממשיך אל הכניסה לארץ ולא נגמר שם, כי התורה מסתיימת עם משה על הר נבו, כי תרם זכינו להיכנס לארץ באמת. במעמקי הדרש והסוד, החיפוש אחרי הארץ הוא החיפוש של הקב"ה בעצמו, לא רק של האדם. הוא ש"נתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים", שהעולם יכיר אותו ויוכיר בו, שהוא 'יצליח' לרדת ממרומי האינסוף לשכון בחומר וארץ ממש. המרחק מהאינסוף לארץ, מסתבר, הוא מרחק ארוך ביותר… לוקח זמן כמעט אינסופי לחצות אותו…

ה

אנחנו מביטים על הסיפור הענק הזה, הסיפור הארוך הנורא הזה, של עמינו בכל תלאותיו ונפילותיו, ושל כל חי אשר על פני האדמה. הסיפור שאנחנו עדיין חיים אותו ועדיין לא יודעים איך ולאן הוא הולך, אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים ומקווים ובטוחים בטוב. צדיקים יחידים, אנשי אמת, נוטלים את העול על שכמם, צועקים באמת ובתמים מליבם ובחדווה ורוממות רוח נושאים את השכינה אל על. אבל אפילו כל הצדיקים שקמו עד עכשיו עוד לא הצליחו להביא את הגאולה.

וכבר חזרנו אל הארץ, וכבר הקמנו ממלכה, והיה נראה שדברים יכולים להיות פשוטים כל כך, אבל עכשיו אנחנו מסובכים עם עצמנו כמו גדר תיל שמסובכת סביב עצמה עם שאלות שאנחנו לא יכולים לפתור ועם סמיות עיניים לאן בכלל הולכים מעכשיו.

נדמה שלעיתים מעיין מסך לבן יורד עלינו וגורם לנו לשכוח הכול, לחיות בטוב את החיים המודרניים שלנו כאן, לא לדעת מה היה, לא לדעת מה זאת ועל מה כל זאת, מה לי וליהדות, מה לי ולמקדש. ובאמת שאם היינו מזכירים לעצמנו על מה דברים עומדים, לא היינו ישנים בלילה, לא היינו יכולים ללכת ולפטפט.

אבל המשיח נולד בתשעה באב, כך אומרים, ורוחו כבר נושבת אלינו מן העתיד. נקום אנחנו, כל אחד לפי מי שהוא והיכן שהם חייו, בכל מה שהוא יכול לעשות, בכל מעשה קטן וטוב של אמונה ושל אחדות, ונשתדל להחיות את רוחו.


כתיבת תגובה