דרשה לצומות החורבן ג – כנפי רוח

א

במאמרים הקודמים דנו בנפרד בי"ז בתמוז ובתשעה באב, והראנו איך ה"חמישה דברים" שאירעו בכל אחד מהם, מושרשים למעשה בשתי נקודות בודדות, שני החטאים הגדולים של עם ישראל בתקופת הקינון שלו: חטא העגל, שהוביל לשבירת הלוחות, וחטא המרגלים, שהוביל לגזירה שלא ניכנס לארץ.

לאור זאת, יש להבין את הביטוי "בין המצרים" כפשוטו: אלו לא רק הימים שמובילים מי"ז בתמוז לתשעה באב, אלא הימים שממוצרים על ידיהם, שכלואים בין השניים מבלי יכולת להימלט. כמו חיה רדופה שנתקעת בפינה או מבוי סתום, "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". תסתכל אחורה – ואתה פוגש בחטא העגל, הבגידה בפנים האלוקיות, משבר התורה והנצח, שורש המוות בעולם. תסתכל קדימה – ואתה פוגש בחטא המרגלים, משבר הפנימיות, משבר הארץ והמרחב, שורש הגלות ואי-השלמות. כביכול אין לאן לברוח.

אם נעמיק עוד יותר, אם נשאל את עצמנו גם מה השורש לשני החטאים האלה, נמצא ששניהם תלויים בחטא אחד אחר, שהוא כה שורשי ודק שבקושי אפשר לכנות אותו בשם הזה.

הסיבה לחטא העגל, כפי שמבוארת בכתוב, היא דברי העם לאהרון: "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר הוציאנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו". אנחנו זקוקים למשה, איננו יכולים להסתדר בלעדיו. אם משה איננו, אנחנו חייבים למצוא מיד תחליף, גם אם התחליף הוא רק "תבנית שור אוכל עשב" (תהילים קו, כ). איננו יכולים להישאר לרגע באוויר, עלינו מיד למלא את החלל. אנחנו זקוקים לדמות סמכות מעלינו, ולמטווח בינינו לבין אלוקים.

אך מדוע באמת בושש משה לרדת מן ההר? כפי שרש"י מסביר, מדובר היה בטעות חשבונית פשוטה. משה נועד לעלות לארבעים יום, אלא שהוא עלה באמצע היום. משה ספר ארבעים ימים שלמים, ואילו העם חשב שהיום הראשון הוא בכלל.

כאשר טעות כזאת פטאלית, הנוגעת עד יקר-היקרים, נעשית בגלל "פספוס" חשבוני פשוט, מתעוררת התחושה שמדובר פה במשהו דמוני, "טרגדיה של טעויות", צחוק הגורל האכזרי בדקותו. אכן חז"ל מתארים את השטן כשהוא "מערבב את העולם" ומראה להם את דמותו המתה של משה בראש ההר, כדי להמחיש את הפספוס הדק הפטלי הזה. אולם עלינו לחתור עוד לשורש ולשאול: מדוע בכלל נצטרכו ארבעים היום וארבעים הלילה?

כך מתאר משה את מעמד הר סיני (דברים ה' יח):

את הדברים האלה [עשרת הדיברות] דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אליי. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אליי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גודלו ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוקינו אליך ושמענו ועשינו.

העם שומע את קול ה' מפורש, אבל נבהל ומבקש ממשה שיעמוד הוא במקומם לפני ה'.

זהו אפוא השורש הקדום לחטא העגל – חוסר  היכולת לעמוד חשופים מול ה', להסתכל עליו ית' "עין בעין", בכנות מוחלטת ובחשיפה עירומה של הכול. בקשת המטווחים הובילה לחטא העגל הן מבחינת הסיבתיות והמאורעות, והן מבחינה פנימית עצמית – שכן מה היא התשוקה לעגל אם לא אותה תשוקה ממש למטווח, למפריד, שכבר התנתקה לחלוטין ממקורה?

באופן עמוק זהו גם המקור לחורבן בית המקדש. בית המקדש נעשה חלילה אמצעי ללא מטרה, "בית שרוף שרפת". כאשר הקיום הדתי נובע מתוך ריחוק בסיסי מהקב"ה, כאשר יש באופן יסודי מחיצה מבדלת שהקיום שלנו מתרחש רק בצד השני שלה, והמצוות וערכי הקודש הם רק מטווחים או רק "מצביעים" על כהד קלוש על אותו עליון שאיננו איתנו בפועל, הגלות כבר נמצאת בפועל. החיים הדתיים קמלים מבפנים, ואיתם החיים כולם שהם תולדה שלהם.

חוסר הנכונות לעמוד מול הבורא פנים אל פנים, לקבל ממנו ישירות את מכלול התורה ולחיות איתו בפועל, נובעת ממספר שורשים נפשיים. בושה מעורבת שם, ופחד, חוסר יכולת הכלה של עוצמה רבה כל כך, וגם הצטנעות – כמו לומר, אנו איננו ראויים למעלות כאלה. בשורש הכול מונח בעצם חוסר אמון. חוסר אמון עמוק שמוביל לחוסר יכולת ורצון לפגוש את ה' מהמקום הזה. הכוונה לחוסר אמון עמוק של האדם בעצמו, חוסר יכולתו לעמוד במעמד שהוא כל כך פשוט בעצם, חוסר יכולתו להאמין שהוא ראוי לכך, שמוביל לחוסר יכולת 'לסבול' ישירות ופשטות ופנייה מכוונת וצמידות ודביקות כה מלאים. דומה הדבר לרב או אב אוהב המביט באדם במבט מלא הקרנה וחמלה, והלה אינו יכול לעמוד בזה ומליט את פניו.

כך עולה מהסתירה הברורה בין הפסוקים. מצד אחד אומרים זקני העם, " היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי". מצד שני הם אומרים, "ועתה למה נמות […] אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו". הם לא מאמינים שהם מסוגלים למעמד כזה, שייתכן שאלוקים ידבר עם האדם כמו שמדברים עם חבר, שייתכן שאפשר לחצות את החיץ. למרות שהם חווה זאת זה עתה על בשרם, הם לא מאמינים שבדיבר הבא הם עדיין יחיו.

חוסר האמון הוא גם השורש הנעלם של חטא המרגלים. הזכרנו את המדרש, "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה של דורות", כלומר – שהבכיה הייתה ללא יסוד, ללא שורש. אבל באמת כשנבחן את הדברים שורש חטא המרגלים היה פחד מהעם היושב בארץ, שמצא את ביטויו המפורסם בפסוק "ונהיה בעיננו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". כשהאדם רואה את עצמו כחגב, אין זה משנה איך אחרים מסתכלים עליו. ייתכן שבאמת הם מפחדים ממנו הרבה יותר (וראה יהושע ב). אבל את הכול הוא יפרש לפי הפחד שלו. העם היוצא ממצרים איננו מוכן להילחם, איננו מאמין בכוחו העצמי לנצח, בזכותו לנצח, והדברים מגיעים – כפי שהם תמיד מגיעים – להשתקפות היחס כלפי בורא העולמים בעצמו, "'כי חזק הוא ממנו' – כביכול כלפי מעלה אמרו (רש"י במדבר יג, לא)". וכך אומר הפסוק בתהילים: "וימאסו בארץ חמדה, ולא האמינו לדברו" (תהילים קו, כד).

עצם המילה "מרגל", משמעה הפוכה לאמון. כפי שמבואר בתורה, עם ישראל היה צריך ללכת ישר עם הקב"ה – להיכנס ישר לארץ. הרצון לבדוק, לחקור, לשאול האם, הוא הוא הבקשה של "חשבונות רבים" – "כי אלוקים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים". בגידה באמון הפשוט, יציאה של הנפש מתוך עצמה ומתוך נקודת האמת היסודית שלה. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", איסור היציאה של הנפש מעצמה, שאלת הערמה על מה שנמצא מחוצה לה. וכפי שרש"י כותב שם, כשם שהם בגדו באמון וביקשו בדיקה וחקירה שכזאת, כך כמים הפנים לפנים נוצרה והנהגה מקבילה מצד הקב"ה, בעצם הסכמתו לשליחת המרגלים: "חייכם שאני נותן לכם מקום לטעות" (במדבר יג, ב).

הדברים תלויים זה בזה, חטא העגל ואובדן הארץ שורש אחד להם. הרב קוק כותב שאילולי חטא העגל היו ישראל כובשים את הארץ ללא צורך במלחמה אחת (אורות, המלחמה ד). "נמוגו כל יושבי כנען". הכול תלוי אם כן במה שהוא כביכול פספוס-הראשית, חוסר היכולת לעמוד ישירות נוכח ה' במעמד הר סיני, והבקשה "דבר אתה עמנו ונשמעה". בקשה זו תותקן רק לעתיד לבוא, כאשר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לג). "ועל לוח ליבם אכתבנה".

ואולם, התורה איננה מגנה את המעשה הזה. להיפך, בפשט הקב"ה משבח את הבחירה של בני ישראל: "היטיבו כל אשר דיברו, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים…" (דברים ה, כה). אולם באמת, אי אפשר לבוא בטענה לבן אדם שלא רצה ולא יכל לעמוד בקרבה אינטימית. אין מדובר בחטא, במובן של בחירה ממשית ברע, אלא בפספוס, חוסר קליטה של מדרגה פנימית, שאחר-כך לדבר מתוכה ולהוכיח מישהו על כך שלא בחר הוא לא ייתכן, כשם שלא ייתכן להוכיח אוהב על שפספס את הרגע ולא הציע נישואין והזוג נשארו כידידים. אשמה, פשע אין כאן, אבל יש כאן פספוס טרגי עצום. מלבד זאת, במעמדם החדש עם ישראל כלל לא היה מבין.

ב

לפי מרן הרב קוק, הבגידה הפנימית הזאת היא שורש החטא לא רק בעם ישראל, אלא בכל הוויה.

ואני בתוך הגולה. האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע את נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלוהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, איבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באובדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.

באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, ואני הולך ומשתכח, וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.

רוח אפינו משיח ה', זהו גבורתו הדר גודלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלוקינו ואת דוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא. הסר כל אלוהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם, המוציא אתכם ממצרים להיות לי, אני ה'. (אורות הקודש ג, קמ).

בעומק העומקים יש בקשה מאוד פשוטה של ה' מן האדם: היה עצמך, והיה איתי, לנצח. כל זה לא היה חייב לקרות. האדם בוגד בעצמו שוב ושוב, שוב ושוב "הולך אחרי קריירות" והולך אחרי הפוזה, המראה, "מה אחרים יחשבו", החן של השקר; שוקע לתוך הנדבכים הנמוכים והשכיחים שלו, שוכח מי הוא ולאן הוא שאף, מונע מעצמו לעלות ולהאחז במה שבאמת חשוב ונכון מהסיבה שזה פשוט נשמט לו בין הידיים. פשוט כי הוא לא העז לחיות במלוא עוצמת הטהרה, פשוט כי הוא לא הרשה לעצמו את החירות הזאת. האדם בוגד בעצמו והדרך לחלקלקות או אלימות וסתימה מכל סוג היא קצרה. אנחנו עושים את הדברים למסובכים לחינם, לא מעיזים לפנות אל זולתנו בפשטות, להגיד את שאנו חושבים, לבקש הזדמנות שניה. מרעילים את עצמנו בכל מיני שפות זרות, והגדרות זהות זרות. ואיזה מקום יש בתוך כל זה לאלוקים. רק להתגלם במידת הדין ולשפוט בני אדם לפי אותו הריחוק שהם התרחקו מעצמם. הזרות היא המאפיין החורז של הרוע בעולם. גם אלימות ושנאה הם בעצם זרות. הקב"ה ששונא עבודה זרה הוא ההיפך הגמור מכל זרות, הוא האמונה הטהורה והאמון הטהור והפנייה הישרה והפתוחה ביותר, אבל אפילו את זה כבר אי אפשר לראות.

בעומק העומקים מנהמת הנשמה, השכינה מנהמת כיונה. האני העצמי האבוד עוד קיים, אלא שקולו לא נשמע, מראהו לא נראה, אין נותנים לו מקום, אז אין לו מקום. המקום הטהור, הפשוט והעמוק שהוא הפנימיות הלבית של כולנו, ושל כל העולם כולו, נשחק ברעש המולת האימים. ובאגו של כל מי שהוא הרעש של עצמו. הר ציון עוד שמם, שועלים הולכים בו. אבל הוא שם, קיים. חייב להיות קיים. נדע לפחות מה חסר לנו, נדע בעזרת ה' את מה שאנחנו מבקשים.

ג

אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום

(הרב קוק, אורות הקודש ב' עמ' פג).

כך הוא אמר לי, ובתוכי משהו נבקע. "אם תרצה"? "אם תרצה"!? האם אין הכנות רוחניות רבות וקשות, תעניות וסיגופים, מסלול של מסילת ישרים – ועדיין רק אולי? האם ניתן רק לפקוח את העיניים, פשוט לפקוח את העניים ולראות?

שמעתי על השראה, על גילויי מגידים. דמיינתי מדרגות אלוקיות ודביקות. אבל אור השכינה ביקום – אותו לא ידעתי, לא האמנתי כי יכולתי לדעת.

הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פנה וזוית שבחיים. הרוחניים והחמריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך.

נגד עיניי בשרי אני רואה מגדלי ביניים, מדשאות ומאות אלפי אנשים, אני רואה את מסך המחשב שלי, את חדרי המבולגן. את האור האלוקי אינני רואה, אינני מבין איך יכולים לראות — (אינני רוצה להאמין לראות). האם יש לרוח עיניים?
התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם,

חיי אלוקות? לזה, לכל זה?

מי אתה רבי הגדול שמסוגל להאמין ככה, שמסוגל לראות את זה ככה, מי אתה מול כל מי שלפניך ושסביבך שיכול לדבר ככה, שמעז לדבר ככה, שאומר –

דע את עצמך,ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב.

מצא את מקור החיים שבקרבך, הוא אומר לי, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם.

רק דע את עצמך, אתה אומר לי, אני יודע את עצמי רק טוב מדי, לאן נעלמו אצלך היאוש, הבשר, הגאווה, השחיקה של הגלגלים, אם הכול פארי הדרותה חיים, ואם אתה קורא לי לקריאה עליונה יותר איך תאמר "דע את עצמך", את מי שאתה, את מי שהינך

עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרוש אותם, וימצאו לך מיד, לא לא, אני אומר לו, כנפיים נוסקות הן כנפיים שבורות, ואין סיכוי באמת לעלות, כל נסיון שלא הצליח כל נסיון שכשל, ואני אומר לו "לא עופות מרום אנחנו / ואל גובה השמים // גם אתה גם אנכי / לא נגיע כנראה", אבל הוא מתעקש, עלה למעלה עלה, כי כוח עוז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, ואני חושב, אולי באמת זנחתי אותם מהר מדי, אולי הסכמתי ליפול, אולי יש עוד סיכוי אם רק אאחוז בהם להמריא כמוך, מורי, רבי, אולי עוד היה סיכוי, אל תכחש בהם, הוא אומר לי, פן ייכחשו לך, אבל הם כבר נכחשו וקמלו ואני על עצמי כבר וויתרתי והלכתי אחרי קריירות וגרגירים, אם תרצה בן אדם, אם תרצה, לא נדרש ממך לא מסילה ולא סולם, רק אחוז בכנפי הרוח, רק פקח את עיניך אל האור, רק החלט להיות עם הטוב, רק תרצה.


כתיבת תגובה