לעומק היחס בין הבורא לאדם בחומשי התורה

מאמר המנסה להאיר על אופי היחס בין הבורא לברואיו מתוך המוצג בתיאורי החומש בפשטם, במיקוד על ספר בראשית, ומתוך כך הגעה להבנות במשמעות המצוות והתורות שניתנו לעם ישראל במדבר.

חשוב להדגיש שנעשה פה נסיון לחקור את הנושא דרך הפרספקטיבה של פשט תורה שבכתב בלבד, ועל כן לא יובאו במאמר אסמכתאות חז"ליות או אפילו משאר הנ"ך.

 זהו נושא שנכתב עליו רבות לאורך כל דורות עם ישראל ועל כן יש לקחת את הרעיונות המובאים במאמר כניסיונות שראוי וצריך עוד לבאר ולהרחיב ולתקן.

פרק א' השלכת החטא על היחס בין אלהים לאדם:

ראשית כל עלי לציין שאת החידוש על משמעות סיום התורה לפני הכניסה לארץ – קיבלתי מהרב אמנון דוקוב, ואת הקשר בין העיר שבנה קין לערי המקלט שמעתי לראשונה מהרב מאיר לכטנשטיין.

בספר בראשית האלהים בורא את העולם בשבעה ימים, את ימי הבריאה מלווה התיאור שהאלהים רואה שהבריאה היא טובה. הוא מברך את היצורים שהוא בורא. ההיכרות הראשונה שלנו עם הבורא היא שהוא חפץ בעולם אסטתי וטוב ושהוא בא בעין טובה לברואים ומברכם. בתוך הברכה לאדם כבר ניתן לראות משהו חשוב ועקרוני: האדם מתברך לכבוש את הארץ ולרדות בחיה ולשניהם הותר לאכול מהצומח. הבורא יוצר היררכיה שהאדם הושם במדרגה מעל החיה ושניהם מעל הצומח.

קו ראשון לדמות הבורא – חפץ בטוב ומברך את העולם, אך בעולם שיצר ישנם בחירים יותר ובחירים פחות. ישנו אדם, ישנו חי וישנו צומח, וההירריכה ביניהם מונצחת.

בהמשך ישנו תיאור נוסף של בריאת האדם, לבדו וללא בת זוג. הבורא אומר: לא טוב היות האדם לבדו. מלבד השמחה ביצירה שהכל יצא טוב, זהו קו מנחה ראשון ל'אופי' של ה' כפי שהוא מוצג בתנ"ך, כדמות עצמאית. הוא לא רוצה שברייתו תהיה בודדת. ה', בפשט המקרא, רוצה בקיום חיים מושלמים לאדם. אחר כך הבורא מזהיר את האדם שלא לאכול מעץ הדעת, זהו קו משמעותי, הוא מנחית חוקים ללא הסבר ומצפה מבריותיו לציית. מובהר שמבחינת הבורא הוא נמצא 'מעל' האדם מבחינה חוקתית. אך לא כך מבחינה בין אישיתרואים שה' מתהלך לרוח היום ושואל את האדם אחרי החטא 'איכה' ועוד שאלות. גם עם קין הוא ידבר בגובה העיניים וישאל שאלות.

ישנה חלוקה בין החוק לבין היחס הפשוט. ה' מצפה מהאדם לציית לו בחוק ללא עוררין, אך הוא ידבר עמו בגובה העיניים גם אם יכשל.

אחרי החטא מתחילה היררכיה מוצהרת בתוך התחום שנקרא 'אדם'. האשה מתקללת להיות כפופה לאדם. וגם בתוך עולם החי עצמו. הנחש ארור מכל חיה. (לפני החטא היתה היררכיה בין האדם לחי לצומח אך לא בתוך כל תחום כשלעצמו. מעניין שדוקא הכוחות היוזמים הם אלו שהתקללו, הנחש בערמתו והאישה בבקשתה לטוב למראה תאוה לעיניים וכו'. גם בעולם הצומח אפשר לומר שנוצרה היררכיהעצי גן העדן ובתוכם עץ החיים לא חלק מהעולם של האדם יותר, והצמחייה השייכת לאדםקוץ ודרדר, קללת האדמה).

נקודה נוספת חשובה היא שגם הזרע מתקלל, לא רק הנחש ארור אלא גם זרעו אחריו, ולכאורה גם הנשים לכל הדורות הקללו בגלל חוה והגברים בגלל אדם. ואפילו יתרה מזו, הקללה מתרחבת כל כך עד שגם האדמה מתקללת בגלל חטא האדם (ארורה האדמה בעבורך).

כאן אנו רואים לראשונה שהדין האלוקי אינו מיושם בצורה 'נורמטיבית'. כשיש קללה היא מתרחבת מעבר לחוטא עצמו ומשפיעה גם על הדורות הבאים ועל הסביבה והאדמה. הבריאה עצמה מתקללת בגלל האדם. מציאות האדם והחיה כבר אינה ב'כי טוב' כפי שהיה בבריאה, אלא כל המציאות האנושית נכנסת תחת צל של קללה.

בעצם, ניתן לומר שהאדם 'שינה' משהו בבורא כאשר הוא חטא. הבורא כבר לא מעוניין להיטיב ללא תמורה. מעתה כל הדורות יהיו מרוחקים מהטוב.

הנחש, באופיו, שופט את ה' לחומרה. הוא שכנע את חוה לעבור על צו ה' בטענה שה' לא רוצה שהיא תתעלה להיות כ:'אלהים יודעי טוב ורע'. כאן אנו רואים עוד קו לדמות הבורא – הוא מאפשר ל'אי צדק' להתרחש. הוא יוצר עץ שמאפשר לאדם להתמרד ולבעוט בהירריכה הראשונית הבסיסית שחוקתית ה' הוא מעל האדם.

בהמשך ה' נותן כתנות לאדם ולאשתו, כאשר הם מתביישים בעירומם בעקבות החטא. מראה על רגישות והתחשבות באדם ובבושה הנולדת מן חטא ואולי גם מן ההיררכיה החדשה בין האדם ואשתו. פעם ראשונה שאנו רואים שיש לה' איזושהי דאגה שקשורה בענייני צניעות. מידה שאחר כך באה לדי ביטוי בהרחבה באיסורי עריות ועוד.

מסתבר שהמצב שהאדם יודע טוב ורע בדומה לה' הוא בעייתי בגן העדן שם עץ החיים, דרושה היררכיה שם ולא ייתכן ששניהם יהיו באותו המקום. חשוב לציין שרואים שהנחש דבר אמת, ה' לא רצה שהאדם יהיה כאלהים מחד ('הן היה האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע') וכדברי הנחש האדם גורש ולא הומת (!) לפירוש המינימליסטי הוא גורש כדי שלא יהיה צורך בהמתה. פועל יוצא מכך הוא שהנחש לא שיקר, אך המבט הרע כלפי הבורא גרם לבגידה, וכאשר בפשט דברי הנחש האדם חשב שלא ימות כיוון שהוא יהיה כאלהים, בפועל הוא לא מת מחמלת ה' עליו. כך או כך נוצרה היררכיה ללא גישור בין אדם לבוראו, שכן לכאורה עיקר מושבו של ה' הוא בגן (שם הוא מתהלך לרוח היום, בניגוד לתיאורים בהמשך שמראים שה' 'יורד' לעולם כדי להשפיע בו, אם זה בסדום או במגדל בבל או במעמד הר סיני) והאדם לא יהיה שם יותר. הפעם הבאה שתהיה לה' שוב דריסת רגל יחד עם האדם תהיה רק במשכן ('ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם').

בהמשך קין מגשים את תכלית הגירוש לעבוד את האדמה שבינתיים נתקללה (לעבוד את האדמה אשר לוקח משם), בהבנה הכי פשוטה לדעתי נראה שה' לא מקבל את מנחתו של קין כיוון שהיא הובאה מפרי האדמה המקוללת. כאן אנו רואים שיש כוחות חיים מרוחקים ולא רצויים בקדש, כפי שהאדמה התקללה ורוחקה מה' ובדיוק כפי שזרע הנחש התקלל. יוצא מכך שהחטא יוצר שינוי במציאות. נראה שזו שהיררכיה ראשונה בין קדש לחול ובין טמא לטהור. אומר לו ה' שאם לא ייטיב עליו למשול בחטאת. זו דרישה להיררכיה על היצר, ואולי אפילו יותר מכךעל האדם נדרש למשול בכוחות עליונים ורוחניים -'לפתח חטאת רובץ'.

בהמשך קין הורג את אחיו, וה' מקלל אותו– 'ארור אתה מן האדמה' קין מתקלל מן (מתוך קללת/ בגלל-) האדמה וחייו הפקר. לכן הוא זוכה להגנה מיוחדת. כך בהמשך רוצחים בשגגה יזכו להגנה בערי מקלט בחוקים שיינתנו לעם ישראל. רואים שה' עושה חתירה מיוחדת גם לאנשים שהוציאו את עצמם מן העולם לאפשר להם קיום וחיות, (שמא יעשו תשובה?) פעם שניה שרואים שה' מקל בדין עם ברואיו (אחרי שלא הרג את אדם). יתרה מזן קין בונה עיר וקללת הניידות לא התקיימה, אלא אולי בפנמיות. בפועל נראה שהוא חי חיי נוחות וטכנולוגיה (צאצאיו ממציאים את כל ההמצאות) ולכאורה דואג לעצמו שלא יפחד.

בהמשך הסיפור, למך, מצאצאי קין, לוקח שתי נשים (הגשמה ראשונה של כפיפת האשה לאיש) ומבקש מהן מפלט מפני חטא רצח כלשהו וטוען שאין רשות להפקרת חייו. ההגנה כבר לא ניכרת מלמעלה אלא משכנוע העם הכפוף הרדוי, בהמשך לבניית העיר של קין.

בסיפור התולדות כולם מתים חוץ מחנוך (כתוב עליו שהוא איננו אך לא מופיע השורש 'מת'), שחזר כנראה לגן עדן (לאן ה' לקח אותו?), מבחוץ צדיק ורע לו, מבפנים צדיק וטוב לו. אולי שורש לכל ההופעות של הרוע בעולם ואי הצדק האלוקי כביכול.

לקראת סיפור המבול, בעקבות עיוותים שעשה האדם בבריאה, אומר ה' :'לא ידון עוד רוחי באדם'- לא אתדיין בו, תיתכן פרשנות כאן שזו הצהרה שלא יהיה עוד דיבור בגובה העיניים עם האדם. לפחות לא כפניה ראשונית. לא עוד איכה/איה הבל אחיך.

נוח נמלט למרות שהתכנית האלקית סגרה את הגולל על זכות קיומו של האדם אך ורק בגלל עניין מציאת החן, לא רק בגלל 'צדיקות'- וזה מתקשר עם התכונה של הבורא של ראיית עין בעין (בגובה העיניים) עם ברואיו.

אחרי סיפור המבול ה' מריח את ריח הקרבן שנח מקריב ומצהיר 'לא אסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדםולא אסיף עוד להכות את כל חי' ובהמשך הוא מברך את נוח ומתיר לו גם לאכול מהחי, זו חזרה על ההיררכיה הראשונה שהוזכרה בבריאה אך יצירתה מחדש ביתר שאת. כאן נאמר ללא עוררין – האדם לא רק רשאי לאכול מהצומח אלא גם מהחי. בבריאה עצמה ניתנה ברכה גם לחיות, אך כאן הברכה ניתנה רק לאדם. אך יש לשים לב שלחיות ולשאר הבריאה ניתן פתח מילוט – 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם…'

כלומר נוצר נתק בין האדם לשאר הבריאה. הבריאה לא תקולל בגלל חטאי האדם עוד, אך היא תהיה כפופה לו יותר. פועל יוצא מכך הוא שכאשר הבריאה התקללה בגלל האדם הוא דווקא בגלל שהיה קשר בריא בין האדם לבריאה.

כלומר כאשר משהו חיצוני לאדם מתקלל בעקבות חטאיו זה בגלל שישנו קשר הדוק ופנמי בין האדם לאותו הדבר.

בסיפור מגדל בבל כבר רואים שדמות הבורא השתנתה לחלוטין. הוא נמצא למעלה, לא רואה בכלל מה עושים בני האדם עד שהוא יורד כדי לבדוק זאת, כביכול, (כך גם בסדום) ואין לו שום אמון בהם. בפשט הכתובים ה' משמיד את המגדל כדי שלא תהיה לאדם אפשרות לעשות מה שברצונו ולהיות בעל כוח. (ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות) כלומר – ה' כבר לא מדבר עם האדם בגובה העיניים, לא שואל שאלות, אפילו לא מחפש חטאים. הוא מראש 'מקצץ' את כנפיו של האדם כדי שלא יצליח.

בהמשך הסיפור ה' מתגלה לאברהם ובלי סיבה מבקש ממנו לעזוב את הכל וללכת בעיוורון אחרי ה'. נראה ש'עיוורון' כללי ירד לעולם. ה' לא מתקשר עוד בפשטות עם ברואיו, ומאהוביו הוא מצפה ללכת אחריו ללא הסברים. זה כבר לא ציווי נקודתי 'עיוור' כפי שהיה עם האדם הראשון (שלא לאכול מהעץ) אלא על ההולך בדרך ה' להתנתק מכל הקשר שהוא כדי ללכת אחרי הבורא. ה' מבטיח לאברהם הבטחות אך גם אותם הוא מבקש לזבוח בעיוורון לפני ה', כאשר השיא הוא בעקדת יצחק. שם הבורא מנסה את אברהם האם יעלה לעולה את בנו יחידו, אשר ה' בעצמו הבטיח לו, אך לבסוף כמובן אומר לו לא לשלוח יד בנער.

את כל סיפור האבות מלווה ההבטחה לרשת את ארץ כנען. אי אפשר להתעלם מהעובדה שחטא האדם היה בגירוש מעל חבל ארץ מסויים, וחטא קין המשיך את הניתוק מהאדמה, וההבטחה של ה' להולכים אחריו היא דוקא לרשת ארץ.

כהמשך לציר העיוורון בני ישראל יורדים למצרים ומשתעבדים שם בלי שברור באופן מובהק למה ה' גלגל אותם לשם מלכתחילה.

או אז ה' מוציא אותם, מתגלה לעיניהם, נותן להם תורה וחוקים שחלקם מובנים וחלקם פחות. לפעמים הקשר שלהם לסיפורי בראשית ברור ולעיתים הוא רמוז או לא ברור. למשל דיני החיות המשוקצות הטמאות מול הטהורות בהתחלה כל החיות היו אסורות, לכאורה, באכילה. אך עדיין בתוך החיות עצמן היו טמאות והיו טהורות (כפי שרואים בתחילת סיפור המבול). בעקבות קרבן שהקריב נח – מהחיות הטהורות בלבד – הותר לאכול מכל החיות, גם מהרמשים הטמאים: 'כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה'. לבני ישראל בהמשך הותר לאכול רק מהחיות הטהורות. עולה מהסיפור שהייתה מערכת יחסים דינמית בין האדם לבין החיות, שבעקבות מקרים מסויימים ההיררכיה שביניהם השתנתה.

כך ממשיך המסע אל הארץ שלא מסתיים בתורה שבכתב. לאורך הדרך ה' מרעיב את בני ישראל ונותן להם לצמוא למים במדבר ומצפה מהם ללכת אחריו ולעמוד בנסיונות, שוב, כעוורים. או כפי שאמר משה בספר דברים: 'וזכרת את כל הדרך אשר הולכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך ולמען לנסתרך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא'

סיכום:

מהתבוננות בפשטי הסיפור המקראי יוצא שה' רוצה בטוב ובגילוי בגובה העיניים לאדם, אך בשמירה על ההרריכה שהאלהים הוא המנחיל את החוקים, ומאפשר מאידך את הבגידה בו ואת התפיסה אותו כרע (ראשית אצל הנחש).

החטאים מרחיקים בין ה' לבין הבריאה, עד כדי מצב שגם מאוהביו הוא מצפה לאורח חיים של הליכה בעיוורון אחריו. הבריאה עצמה מקוללת ואינה רצויה לפני הבורא בעקבות חטאי האדם.

ישנה היררכיה ראשונית ובסיסית שהיא: ה' מחוקק, האדם רודה בבריאה, לאדם ולחיה מותר לאכול מן הצומח.

בעקבות החטאים ובעקבות קרבן נוח נוצרות היררכיות חדשות:

ה' מרוחק מהאדם ורודה בו ומנסה אותו שוב ושוב (עד כדי הדרישה לזבוח את הבן, שלא מתממשת לבסוף, אצל אברהם, והנסיון החוזר והנשנה של אבותינו במדבר).

האשה כפופה לגבר, רואים שכאשר הכפיפות הגיעה לשיאה ונוצלה לרעה ה' הביא את המבול ('ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו')

ישנן חיות 'גרועות' מחיות אחרות. ישנן חיות המותרות באכילה.

האדמה מקוללת.

פרק ב' – אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה?

בפרק הקודם הובחן שישנו קשר בין האדם לסובב אותו, שכאשר אחד חוטא החטא משליך הלאה אל המציאות הסובבת אותו, דבר הדורש הרחבה וביאור.

נתחיל בהבנה מהו 'האדם' הראשון? לכאורה יש לומר שישנו ערבוב בין האדם הראשון כדמות לבין האדם כ:'כלל האנושות' (כמו בפסוק: 'זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדםזכר ונקבה בראםוקרא את שמם אדם') פועל יוצא אפשרי הוא ש'האדם העומד לפני ה" כולל גם את הפרט ה'אדם' גם את המישור החברתי וגם את הביןדורי. אציע לאור עובדה זו ולאור העובדות שנתאר בהמשך שכשה' פונה לאדם כלשהו (לאו דוקא אדם הראשון), הוא לא פונה אליו רק כפרט, אלא גם כנקודה ספציפית במכלול של כל הדורות, וכשהאדם חוטא, משהו מהחטא נשאר בבניו. ולהיפך כאשר הוא עושה צדקה ומשפט. לפי זה, ישנו קשר הדוק בין ה'דם' וה'גנים' שזורמים באדם לבין הבחירות שלו. הבחירה, כביכול, משנה את הדנ”א של האדם. אכן בתורה אנו רואים שלכל עם ישנו יחס שונה שנובע מתוך התרחשות מסויימת בתקופה מסויימת. כך לכנעני (בקללת נוח ובציווי הורשתם אח”כ) למצרי (לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו) לאדומי לעמלקי ועוד. גם אנשים פרטיים שנהגו באופן מסויים משנים את ייחוסם. כך יש דיני ממזרות ודיני כהן 'חלל' ועוד.

לפעמים הבחירות של הפרט הן כה חזקות עד שהן משפיעות על כל צאצאיו עד קץ הדורות. כך היה עם אברהם, וכך היה עם פנחס הכהן ועם דוד המלך.

לכאורה אצל אברהם היה אפשר לטעון אחרת, שהרי אומר ה' בפירוש מדוע הוא בוחר בו: 'והאברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'. בקריאה ראשונית הבחירה באברהם היא בגלל שהוא יצווה את בניו וביתו ובאופן אקטיבי ינחיל את דרך ה' הלאה – (אולי בעזרת האימפריה של הבנים ועבדים שכולם מולים?) שושלת אברהם עוברת דרך החינוך ולא דרך ה'ייחוס' הפנמי.

אך בפועל רוב בניו של אברהם נעלמו וכבר במקרא לא מתייחסים אליהם. הבחירה בדורות הבאים עוברת בתוך סיפור סבוך של מזימות, ובין אם דרך ברכה ('ויתן לך את ברכת אברהם') ובין אם דרך בחירה אלקית מבטן (ויאמר ה' לה שני גיים בבטנךורב יעבד צעיר), הרושם הוא שלא מדובר פה רק בחינוך לשמירה על דרך ה' שעובר מדור לדור, ו'המשכת' שושלת אברהם עוברת גם דרך רבדי מציאות נסתרים.

אם כך יוצא שבבסיס התורה שבכתב ישנה הנחת יסוד שכאשר האדם עושה מעשה המעשה 'נכנס' לתוך 'דמו' ולתוך כל ההקשר המציאותי מסביב, מהאדמה שממנה הוא נוצר ועד לבניו אחריו.

בראייה אנושית פשוטה הבחירה בין טוב לרע היא עניינו של הפרט, ואין קשר בין פרט למשנהו. לא כך הגישה של המקרא. כאשר אדם בוגד, הבגידה מחלחלת לתוך הקרקע ולכל המציאות הסובבת ולצאצאיו אחריו כמידה ממשית, כפי שמופיע במקרא שהארץ היא זו שקולטת את דם ההרוגים (ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו) והיא זו שמקיאה את היושבים עליה בחטאיהם. אמנם, ודאי שתהיה בחירה בין טוב לרע גם לצאצאים, אך מראש נקודת המוצא שלהם תהיה עם מדות טמאות ומקולקלות יותר. לאדם הייתה בחירה שלא לאכול מהעץ. לקין הייתה בחירה שלא להרוג. הקלקול לא מוציא את האדם מכל וכול, אך הוא כן גורר יחס 'חשדני' יותר של ה' אליו. כמו שרואים שהיה אחרי דור המבול.

הצד השני של המטבע הוא שרואים שלבני החוטאים יש פחות משמעות למעשים ויחס יותר סלחני. אחרי המבול הבטיח ה' – 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם' אציע שזאת בגלל שהנולדים בדורות החדשים מתחילים את נעוריהם עם יצר רע גדול, ועל כן אין טעם לתת משמעות רבה למעשיהם.

אכן בדורות הראשונים, התשתיתיים, כל חטא וכל מצווה נחקקו לדורות, ובמאוחרים ההשפעה הייתה פחותה – אם האדם הראשון פגע בעולם כולו, חם בן נח פגע 'רק' במקצת צאצאיו שלו (בכענן בנו הקטן). אנשי דור המבול הקדום גרמו להשמדת העולם, אנשי דור הפלגה גרמו לפיזור האנושות. אברהם, במעשיו הטובים, יצר עם שלם ש'התברכו' בו כל גויי הארץ. פנחס קיבל ברית כהונה 'לו ולזרעו אחריו' שרק חיזק מעמד כהונה שממילא היה אמור להיות לו. דוד קיבל הבטחה שמה שכבר היה לו – המלוכה – יימשך לצאצאיו לעד.

רואים שהדורות הראשונים יצרו במעשיהם את 'מפת העולם' שהדורות החדשים היו צריכים למצוא את הדרך להתמקם בתוכה.

סיכום:

בתפיסת המקרא האדם הבוחר משליך את מידותיו לכל סביבתו, ובעיקר לצאצאיו ולאדמה שהוא חי עליה. אמנם אדם לא נענש באופן ישיר על חטאי אבותיו, אך הוא כן 'סופג' את קיללתם. מחד היכולת לצאת מהמציאות שיצר החטא תהיה קשה יותר עבורו, ומאידך ישנה יותר 'הכלה' למעשיו.

פרק ג'בחינת שלושת המצוות הראשונות ופרשיית מתן תורה וגילוי י"ג מדות כמדגם מייצג בתוך ההקשר המקראי.

ראשית כל עליי לציין שאת הקשר בין מילת בנו של משה למות בנו של פרעה קיבלתי מיושי פרג'ון, דוקטור לתנ”ך.

המצווה הראשונה – לא לאכול מפרי עץ הדעת

המצווה הראשונה בתורה ע"פ חז"ל היא 'פרו ורבו', שבה נצטווה האדם הראשון. בפשט הכתובים זו ברכה ולא צווי, והציווי הראשון הוא איסור האכילה מעץ הדעת. בפרק זה של המאמר אנו דנים מהפרסקטיבה של תורה שבכתב ולא שבעל פה, ולכן בשלב זה לא נתייחס למצוות הפריון כציווי.

אם כן, צווי האכילה מעץ הדעת הוא הראשון, וכפי שציינו הוא ציווי שמונחת על האדם ללא הסבר. הנחש אמנם ידע מדוע יש איסור – שלא יהיה האדם כאלהים. אך בפשט הכתובים האדם עצמו לא ידע (אלא אם כן מפרשים שהאדם הבין את דברי ה' כאילו העץ רעיל, כפי שהנחש 'הציג' את טעם האיסור בפני חוה, שהעץ עצמו לא ממית אלא פוקח את העיניים להיות כאלהים.)

נבחן סוגיה זו כמראה לשאלות רבות ביחס למצוות – מדוע ה' נותן צו ללא הסבר?

פרשנים רבים הסבירו שחוסר הטעם הוא עצמו חלק ממהות המצווה. הוא זה שהופך את המצווה למראה שמראה האם האדם ניגש לה' מתוך עמדה של אמון או חשדנות. הנחש רוצה שנחשוד, ה' רוצה שנאמין. לכאורה הדברים פשוטים.

הדברים מתחילים להיות קשים יותר כאשר מתרבות המצוות ללא הטעם הברור – מאכילת חיות לא כשרות עד לבישת ציצית, שהטעמים שמובאים עליהם בפשטי הכתובים לא בהכרח מניחים את הדעת (לא לשקץ את הנפש, לזכור את יציאת מצרים) עד המצוות ללא טעם בפשט בכלל – כגון פרטי הפרטים של דיני קרבנות ופרה אדומה.

מסוגית גן העדן אנו רואים שהייתה גם סיבה אמתית לציווי על עץ הדעת מלבד ה'נסיון' – כדי שהאדם לא יהיה כאלהים ויוכל להישאר בגן, מקום ה', ולאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. כלומר – האיסור על האכילה מעץ הדעת היה כדי שלא יהיה מצב שאדם שחי לעולם הינו כאלהים, שיש הנצחה של אדם שהפך לאל, שעליון על הבריאה כולה. או אולי – שברואי אחד רודה לנצח בברואי אחר.

ובעצם אנו רואים שלאדם כבר 'ניתנה' הברכה של הרדייה בחי ובצומח עוד קודם לחטא. המציאות החדשה של היות האדם כאלהים לנצח יכולה להעצים רדייה זו לכדי עיוות נורא.

אכן, דבר דומה קרה. שנים רבות אחרי שהאשה נתקללה והפכה לכפופה לאיש, בדור המבול, בני האלהים, הדומים לו, היוצאים ממנו, (צלם אלוקים? כאחד 'ממנו' לדעת טוב ורע? האות שנתן ה' לקין? הכוחות היוצאים ממנו שהופקדו בידי בריותיו בניו שנעשו דומים לאלהים 'כאחד ממנו' ואולי מלאכים ממש) משתלטים על בנות האדם בצורה לא מבוקרת, ואין בגידה גדולה מזו, שבני האלוהים גוזלים את יצירי כפיו. זו העצמה של קללת כפיפות האישה בצורה כה קשה שבעקבות כך נידונים חיי האדם לגבול ('מאה ועשרים שנה'). ובסוף להשמדה.

בפסוקים אלה בני האלהים הם רבים ונמוכים ומנשאים עצמם על הבריות אך 'האדם' הוא בלשון יחיד, ובפשט הם ביטוי תחתון של 'האדם' -('ויראו בני האלהיםויאמר ה' לא ידון עוד רוחי באדם') יש כאן היפוך יוצרות טקסטואלי. אלהים למטה ואדם למעלה.

סוף דבר הוא שכנראה היה טעם נסתר לאיסור, אך הוא לא נאמר לאדם. זאת ככל הנראה כדי לנסות אותו.

בפשטי הכתובים מבחינת ה' היה רצון להשמיד את הכל בגלל חטאי דור המבול ('ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש …') ומציאת החן של נח בעיני ה' היא זו שמילטה אותו ואת כל שאר העולם בעצם. כפי שבואר בפרק הקודם, אחרי דור המבול רואים שינוי בהנהגה של ה' והעולם נכנס תחת הנהגה של 'עיוורון'. העולם עבר תהליך של התרחקות היטמאות והגעה למצב של חוסר אמון בפני הבורא ('יצר לב האדם רע מנעריו').

המצוה השניה – ברית המילה

אחרי האיסור לאכול מהעץ, ישנן הנחיות וציווים לקין ולנח שלא ניכנס אליהן, ואז ציווי על אברהם לעזוב הכל וללכת אחרי ה' בעיוורון, את ימי אברהם ליוותה מערכת יחסים ענפה מול הבורא שהגיעה לשיאה בעקדת יצחק. אפשר לומר שהצווים על אברהם היו מותאמים לאופיו הספציפי, לקשר האישי בינו לבין ה', כדי ליצור מצע שעליו יכול להרקם הקשר העדין מחדש בין ה' לברואיו. בסיפור זה רואים שכפי שהחטא משפיע על הדורות הבאים כך גם המעשים הטובים. המצווה היחידה שניתנה לאברהם שנותרה גם לממשיכי דרכו היא מצוות ברית המילה, שעליה היו שאלות 'מוסר' כבר בימי בית שני כאשר ממלכת סלווקוס מבית התרבות היוונית אסרה על היהודים למול את בניהם מפאת פגיעה בשלמות גוף האדם.

את מהות הברית אפשר לבחון משני כיוונים – א': שהיא מאפשרת לאדם לצאת מגדר 'ערל'. ב': שהיא ביטוי ל'כריתת ברית'.

מהו אדם 'ערל' מבחינה מהותית?

'ערל שפתים' הוא אדם שקולו לא נשמע, 'אוזן ערלה' הוא ביטוי לאזן שלא מוכנה לשמוע. 'לב ערל' הוא ביטוי לאטימות.

הביטוי 'ערלה' נמצא גם בגידולי קרקע – לכל עץ ניתנים שלש שנים שאסור לאכול מפירותיו כיוון שהם 'ערלים'

אצל בני יעקב, ניני אברהם, אפשר לראות שהערלה נחשבת לחרפה '…לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו.' בספר שמואל הביטוי 'ערל' הוא ביטוי גנאי נפוץ.

מהדברים יוצא ש'ערלה' היא קודם כל ביטוי למשהו בוסרי ולא מפותח שאי אפשר להשתמש בו, עד כדי ביטוי למשהו ילדותי אטום ואף מגונה.

מסתבר שהשארת הערלה על הילד לא מאפשרת לו להיות בברית עם ה', כך רואים בסיפור משה וצפורה, שישנה הקבלה אפשרית בין השארת הערלה אצל התינוק לסירוב פרעה לשלח את 'בנו' של ה' – את עם ישראל. (ה' אומר למשה שיהרוג את בן פרעה כיוון שזה סירב לשלח את בני ישראל, ומיד אחר כך בא להרוג את משה שניצל כשציפורה מלה את בנם ברגע האחרון)

אציע שישנו קשר הדוק בין דמותו של אברהם לבין הציווי שהוא המשיך לבניו – הברית. הניסיון הגדול ביותר של אברהם, שתחם את סיפור מסעותיו, היה עקדת יצחק. ה' אמר לאברהם 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבתוהעלהו שם לעלה'. מאז ועד היום כל אב בישראל נדרש לקחת את בנו ולעמוד עם הסכין מעליו ולחתוך בו, להסיר מעליו את הערלה. בחיצוניות הדברים זהו ביטוי של נאמנות שהאדם מוכן 'להקריב' את בנו, ובפנמיות הדברים – זו הסרת שכבה של אטימות וחרפה מעל הבן שמאפשרת לו להיות בברית עם ה'.

לכאורה ניתן לשאול – כיצד אקט פיזי של חיתוך פיסת עור גורם לקשר פחות או יותר עם ה'? אפשר להציע, בהמשך להקדמה, שה'טומאה' שירדה לעולם בעקבות מעשי האדם תמשיך ותימצא בכל אדם שנולד אלא אם כן הוא יופרד ממנה באופן בחירי, שכל אב יהיה מסוגל להתנתק מהחיבור הפשוט למציאות ולהפריד 'פיזית' בין בנו לבין ה'ערלה'. זה ברובד הבחירי, וברובד הסגולי ייתכן שהטומאה מתנקזת למקום מסויים בגוף.

המצווה השלישית – קרבן הפסח

מפרשית קרבן הפסח והלאה ניכר שינוי בכל ההנהגה של הבורא. מגיעים רצפים גדולים של מצוות שטעמן לרוב לא מבואר.

הפרשיה מתחילה בהכרזה שאפשר לראות אותה כקריאה להתחלה חדשה: 'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה' ומכאן והלאה התורה מונה את השנים מיציאת מצרים והלאה. עד כדי חזקה ה'התחלה' החדשה שכבר בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים, כאשר הוקם המשכן, כתוב רק 'ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן' ואפילו אין צורך לבאר שמדובר בשנה השנית ליציאת מצרים.

בהמשך מגיעים ציווים על יום מדויק (בעשר לחדש) לבחירת קרבן בגיל שנה מן העיזים או הכבשים, ועל שעה מדויקת לזביחתו, ועל לקיחת אזוב ומריחת הדם על המשקופים, ועוד פרטי פרטים שהכתוב לא מבאר באופן מקיף מדוע ולמה הם נתנו. המידע המועט שהכתוב מספק אומר שכשה' יראה את הדם הוא 'ידע' שבאותו הבית ישנם עברים ולכן לא יהרוג את בכוריהם בזמן מכת הבכורות, אפילו אם היה מי שיטען שהבורא שמתואר במקרא מוגבל בידיעתו, מדוע היה צריך למרוח את הדם דוקא באזוב ולאסוף את השה בעשירי לחדש?

כאשר משה מעביר את דבר ה' הלאה, לעם, הוא מעלה את השאלה: 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם' והתשובה תהיה: 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל', שכאמור, התשובה הזו לא מספקת תשובה לכל פרטי הדינים.

ובכל זאת, מההסבר המועט הזה, ניתן לראות שישנו קשר הדוק בין קרבן הפסח למצוות ברית המילה, שכן לערל אסור לאכול מהקרבן. הערלה והאכילה מהקרבן שניהם מבטאים בידול מהסביבה וייחודיות, זה מצד גופו וזה מצד ההבדלה בין העברים למצרים ע"י מריחת הדם על המשקופים. ניכרת התחלה חדשה של גוף שנבדל מסביבתו, ושאליו יימשך הסיפור מרגע זה והלאה.

פרשיית י"ג מדות ומעמד הר סיני

משה, חצי בעל כורחו, מתחיל סיפור חדש שאת מבצעו הוא עצמו לא מכיר, או כפי שמופיע בכתוב: 'ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אלהם ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה'.

בהמשך הסיפור משה מבקש מה' להראות לו את כבודו ה' אומר לו בפירוש שלא יכול האדם לראות את פניו ולהישאר בחיים, אך האדם יכול לראות את הצד האחורי: 'ויאמר ה'… והיה בעבר כבדי… ושכתי כפי עליך עד עברי והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו' בהמשך מתואר שה' אכן עובר, כך: 'ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת'… ומיד עוברים לתיאורים של כריתות ברית וציווי מצוות: ' ויאמר הנה אנכי כרת ברית'…'את חג המצות תשמר'. היוצא מכך הוא, שגם אם משה 'ראה' משהו, לא כתוב דבר על 'ראייה' זו, והביטוי בו הכתוב מעביר את המעמד הוא דוקא בתיאורים שמעיים.

פסוקים בודדים קודם להצהרת ה' למשה: 'לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי' כתוב באופן פרדוקסלי: 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו'.

שוב אנו נתקלים בתיאור ש'פני ה" באים לידי ביטוי בדבור. בחוש השמיעה. ואכן, כאשר עם ישראל עמד תחת הר סיני וכבוד ה' שכן על ההר כתוב שכל העם 'רואים את הקולות'. ומהמעמד עצמו גם כן כל מה שנותר לנו זה 'דברות'.

סיכום הקטע דלעיל: משה נכנס לסיפור של ברית שהוא עצמו לכאורה לא קשור אליה, עד כדי אי ידיעת שם הבורא שהוא בא בשמו. כאשר מתרחשת הסרת המחיצות הגדולה ביותר (ברגע של קרבה שמגיעה אחרי סליחה על חטא העגל), כאשר הוא מבקש להכיר את הבורא ושואל מאיתו : 'הראני נא את כבודיך' אנו מוצאים תיאורים של מידות ומצוות, וכאשר ה' 'יורד באש' על הר סיני ישנו תיאור של ראייה של 'קולות' ונתינה של 'דברות'.

הערה: בנוגע להימצאות תיאורים של 'ראיית' ה' ישנו רק תיאור אחד כזה בחומש, והוא גם כן בהקשר של מעמד הר סיני, מתואר שם כיצד זקני ישראל ראו את אלהי ישראל וישנו תיאור מופשט על מה שנמצא תחת רגליו ('ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר'), ובספר דברים מודגש שלא ראו כל תמונה במעמד ההר ('כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב')

אם כך, אפשר אולי להעיז ולומר שכל עולם המצוות מתאר כביכול את הקשר הישיר ל'גוף' הבורא, שאותו אי אפשר 'לראות' פנים אל פנים אלא רק 'לשמוע' או 'לדבר' איתו פנים אל פנים. ובכן, מה פשר הדבר?

אציע שעולם המצוות רחב הרבה יותר מהשאלה המוסרית והאנושית. נראה שישנו ממד שלם 'תורי', שמאפשר זיקה ישירה ל'גוף' הבורא. זאת כיוון שראייה ישירה של הבורא גוררת מוות מסיבה כלשהי, (אולי בגלל חטא אדם הראשון שנגזר עליו מוות 'כי לא יראני האדם וחי' ואולי כיווןן שהאדם מוגבל במהותו), ורק כשמתקיים נתק בין האדם לגילוי של ראיית פני ה', יש אפשרות גם למגע ישיר דרך הצו. הגילוי של הבורא מופיע דרך אותות ודרך שמיעה ודיבור, בתוך ומתוך קיום ולימוד הציווים והאותות.

אם כך, כאשר אדם הוא 'איש קדוש', והוא אוכל דברים 'טהורים' וחי כראוי במקום שבו בחר ה', אז הוא מוקף במציאות שקשורה ודבוקה בבוראה וביוצרה, והסיפור שהטבע מספר הוא הסיפור של הבורא עצמו, ואין את ההסתרה והמחיצה בין הסיבה לתוצאה. בין הבורא לברואי. כך, באורך פלא אפשר לחוש את סיבת הסיבות מתוך החוקים והחפצים הדוממים.

אכן הנסתר רב על הגלוי בנושא זה, אך אין להכחיש רואים שבאירועים שבהם יש קרבה לבורא על אף תיאורי ראייה, הפועל היוצא הוא שמיעה ומצווה, משמע המצווה היא השער ל'ראיית' הבורא כביכול.
חשוב לי להעיר שלדעתי זה מדבר עם השפה שמופיעה בתורת החסידות ובפנימיות התורה ובפרט אצל בעל התניא שבקיום המצות והלימוד יש בחינת התדבקות ממש בבורא.

סיכום חלק ראשון והבנה כללית בתורה שבכתב בעקבות ניתוח שלושת המצוות ופרשיית י"ג מדות:

אחרי ההבנה החדשה במהות המצוות אפשר להציע ולומר שגם בחטא האדם הראשון היה ממד של התרחקות מ'גוף' הבורא כביכול באי הציות לבקשתו. אחר כך קללה ירדה לאדמה בעקבות חטאים שונים ונוצר נתק בין האדם לאדמה ובין האדם לבוראו. כך, נוצר צורך ב'בריאה' מחודשת, שכן יצר לב האדם רע מנעריו. (מעניין שהקצבה שניתנה לעולם הינה מאה ועשרים שנה, שאלה מספר השנים שמשה חי.)

אברהם אבינו מנתק את עצמו מהבריאה הטמאה, הולך מבית הוריו, ומבטא נאמנות חד משמעית לבורא. עד כדי היבדלות ממה שהיה קודם לכן חלק מבשרו לבין עצמו, כך עשה במילה וגם בעקידה.

בקרבן הפסח צאצאי אברהם שוב מבדילים את עצמם מסביבתם, והם מקבלים מערכת שלמה של ציווים יחודיים וסבוכים, שבהם נוצר ממד חדש, 'תורי', שמתחיל במצרים וממשיך במדבר במקום השממה, ושאיפתו הסופית היא לנחול את הארץ.

אין זאת אלא שבני אברהם מנתקים את עצמם מהטבע, מההקשר הכללי, בגלל חוסר אמון בטבע הסובב ובגלל החטא והטומאה ששורים בכל. הם יוצרים שושלת חדשה שיתברכו בה כל גויי הארץ.

בתחילה נראה שהשושלת 'טהורה' בזכות המילה, ואז נוצרות היררכיות חוקים ומשפטים קדושים בתוך המשפחה. המצוות מבטאות אמנם לעיתים פנים מוסריים פשוטים, כפי שה' אומר על אברהם: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', אך כנראה בעיקר מבטאים קשר לבורא, ועד כדי כך שבהמשך נרמז שבגוף הציווים עצמם ישנה נוכחות אלהית.


כתיבת תגובה